יום שישי, 21 בדצמבר 2012

רשומה 1


רשומה ריקה.
ת"פ (חיפה) 162/01
מדינת ישראל
נ ג ד
1. דני רוזן
2. אהובה תומר

בית משפט מחוזי חיפה
[04.07.2004]

כב' השופט ר. שפירא

כתב האישום:
הנאשמת (להלן: "אהובה") היתה במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, מפקדת תחנת המשטרה בנהריה ודרגתה סנ"צ. הנאשם (להלן: "דני") הוא בן זוגה לחיים. שניהם מתגוררים בביתה של אהובה, במושב מנות, שבגליל המערבי. האישומים אשר הוגשו כנגד הנאשמים, כפי שיפורט, מייחסים לאהובה שימוש בסמכויותיה ודרגתה לצרכים שונים שאינם חלק מעבודתה המשטרתית, כאשר על-פי הנטען, פעלה ביחד עם דני בצורות שונות, תוך ניצול מעמדה, כפי שיפורט.
נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם את העבירות הבאות:
אישום ראשון - מיוחס לשני הנאשמים:
באישום זה נטען כי הנאשמים קיבלו במירמה כספים מאדם שסבל ממחלת נפש, כאשר הם מבטיחים לו ולמשפחתו לדאוג לטיפול רפואי בו, כל זאת במטרה לקבל מהחולה וממשפחתו כספים.
בכתב האישום מיוחסות להם העבירות הבאות:
א.    עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע - עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").
ב.    קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.
ג.     ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 415 סיפא + סעיף 25 לחוק העונשין.
אישום שני - מיוחס לאהובה בלבד:
באישום זה נטען כי אהובה סיפקה לדני מידע על מרשם פלילי של אדם שהוא המתחרה העיסקי של דני, וזאת כדי לסייע לדני בעסקיו.
העבירות המיוחסות לאהובה הן:
א.    שימוש לרעה בכח המשרה - עבירה לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין.
ב.    מירמה והפרת אמונים - עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין.
ג.     מידע שנתקבל שלא על פי חוק המרשם הפלילי - עבירה לפי הסעיפים 21+ 22 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 1981.
אישום שלישי - מיוחס לשני הנאשמים:
באישום זה נטען שדני הפעיל לחץ ואיומים על אדם בעל עבר פלילי, אשר שכר דירת מגורים במושב מנות, בו מתגוררים הנאשמים וכן הפעיל לחץ ואיומים על בעל הדירה, כדי שיפנה את אותו דייר, וזאת לאחר שגילה כי הדייר הינו אדם החשוד כמעורב בפלילים ובעל עבר פלילי. על-פי הנטען, קיבל דני את המידע על עברו הפלילי של אותו דייר מאהובה, שמכוח תפקידה כמפקדת תחנת המשטרה, דאגה לקבל לידה את הרישום הפלילי של אותו אדם.
הוראות החיקוק לפיהן מואשם דני:
א.    סחיטה באיומים אשר הביאה לידי עשיית מעשה (שני מקרים) - עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין.
ב.    איומים (מספר פעמים) - עבירה לפי הסעיף 192 לחוק העונשין.
הוראות החיקוק לפיהן מואשמת אהובה:
א.    שימוש לרעה בכח המשרה - עבירה לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין.
ב.    מרמה והפרת אמונים - עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין.
ג.     גילוי בהפרת חובה - עבירה לפי סעיף 117(א) לחוק העונשין.
יצוין כי עבירה זו מיוחסת בפרק הוראות החיקוק לדני, ואולם על-פי סעיף 10 לפרשת העובדות באישום זה, ניתן לראות כי מדובר בטעות סופר, והכוונה היתה לייחס את העבירה לאהובה).
אישום רביעי - מיוחס לשני הנאשמים:
גם באישום זה, כמו באישום השלישי, מואשמים הנאשמים שפעלו לגרום לכך שאדם אשר התגורר במושב מנות והגיע למושב כדי לשמש רב, יעזוב את המושב, זאת כאשר אהובה מספקת שלא כדין את המרשם הפלילי של אותו אדם והנאשמים עושים שימוש במידע על עברו של הרב, כדי לגרום להוצאתו מהמושב.
הוראת החיקוק לפיה מואשמים הנאשמים:
מידע שנתקבל שלא על פי חוק המרשם הפלילי - עבירה לפי הסעיפים 21 + 22 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 1981.

הוראות החיקוק לפיהן מואשמת אהובה בנוסף:
א.    שימוש לרעה בכח המשרה - עבירה לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין.
ב.    מרמה והפרת אמונים - עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין.
ג.     גילוי בהפרת חובה - עבירה לפי סעיף 117(א) לחוק העונשין.

2.    העובדות שאינן שנויות במחלוקת והמחלוקת בתמצית:
הנאשמים כופרים בכל האישומים המיוחסים להם בכתב האישום.
באשר לאישום הראשון:
כאמור, הנאשמים חיים כבני זוג. לדני בן מנישואיו הקודמים, ששמו אורן (להלן: "אורן"). לאורן היה חבר בשם אודי רחמים (להלן: "אודי"), אותו הכיר במהלך לימודים באנגליה. אורן סיים את לימודיו וחזר לארץ, בעוד שאודי המשיך לשהות באנגליה לצרכי לימודים. בשלב מסוים התברר לאורן כי אודי סובל מבעיה כלשהי, שהתגלתה בהמשך כמחלת נפש. אורן הציע לאודי שיבוא להתגורר עם אביו ואהובה במושב מנות, וזאת בהסכמת דני. בטרם חזר לארץ, אושפז אודי באנגליה בבית חולים פסיכיאטרי וכאשר הגיע לארץ נזקק לטיפול פסיכיאטרי. דני הודיע למשפחתו של אודי כי אודי ישהה אצלו, והוא ידאג לספק לו את הטיפול הפסיכיאטרי המתאים. לשם כך, דרש ממשפחת רחמים כספים.
אין מחלוקת בין הצדדים כי סכומי הכסף אשר שולמו בשלושה מועדים המגיעים לסך של כ- 50,000 ₪ אכן הועברו מידי משפחת רחמים לידיו של דני. אין מחלוקת כי המחאה בסך 10,000 פאונד נמשכה מחשבונו של אודי באגליה והופקדה לזכות חשבונה של אהובה בארץ, אך הסכום לא התקבל בסופו של יום בחשבונה של אהובה בארץ, מחמת שההמחאה בוטלה על ידי אודי בטרם שהכספים הועברו. אין גם מחלוקת כי 4 ההמחאות בסך 1,000 פאונד כל אחת נמשכו מחשבונו של אודי באנגליה והופקדו בחשבונו של דני בארץ. גם המחאות אלה לא נפרעו לזכות דני בסופו של יום וזאת בשל ביטול ההמחאות על ידי אודי.
המחלוקת בין הצדדים הינה באשר לסיבה בשלה קיבל דני את הכספים מבני משפחת רחמים וכן הסיבה להפקדת השיקים, בניסיון להעברת כספים מחשבונו של אודי לחשבונות הבנק של הנאשמים.

באשר לאישומים 2-4:
אין מחלוקת כי בביתה של אהובה נמצאו פלטי הרשעות קודמות של יוסי אסולין ושל אברהם שם טוב, אך לא נמצא כל פלט הרשעות קודמות של בני יפה או חברתו לחיים. המחלוקת בין הצדדים הינה באשר לנסיבות הוצאת הפלטים מהמסוף המשטרתי והאם הועבר המידע שבפלטים לידי דני או אנשים נוספים. כמו כן, קיימת מחלוקת האם נעשה שימוש במידע שהופק מהפלטים הנ"ל, וכן האם ביצעו הנאשמים עבירות כפי שמיוחס להם בכתב האישום.

3.    הערות כלליות לרקע לאישומים
תיק זה חרג ותפח מעבר למימדים הראויים לו, ככל הנראה, עקב מעמדה ותפקידה של אהובה. כפי שיובהר, סבור אני כי מטעמים שלא הובהרו לבית המשפט, ראתה המחלקה לחקירת תלונות נגד שוטרים באהובה יעד והסתערה עליה ועל בן זוגה, דני, כמוצאת שלל רב. נראה שבלהט החקירה לא נלקחו בחשבון נתונים רלוונטיים אשר היה בהם כדי להעביר את האישומים המיוחסים לנאשמים מהמישור הפלילי למישור האזרחי, וזאת במסגרת של סכסוך כספי בין משפחת רחמים לדני, באשר לאהובה יתכן שלכל היותר היה מקום לנקוט בהליכים משמעתיים, אם בכלל.
הנאשמים חיים כבני זוג לכל דבר וענין. כפי שעלה מכל העדויות, אהובה השקיעה את עיקר זמנה בעבודתה בתחנת המשטרה בנהריה. דני, שמבוגר ממנה וגם זמנו בידיו, שהה במושב מנות וזמנו הפנוי אפשר לו לקחת על עצמו את הטיפול באודי, כמו גם טיפול בעניינים שונים בתחום המושב, בין אם התבקש לעשות כן ובין אם לאו.
נראה כי דני הינו אדם הנוהג לייחס לעצמו יכולות, קשרים וכישורים, מעבר לאלו שיש לו. כחלק מתופעה זו, הגדיל לתאר בפני האחרים את עברו ופועלו לאורך שנות חייו. כפי שמתברר, יש בסיפורים אשר הוא מספר על עצמו, גרעין של אמת, ואולם דני מגדיל ומנפח את מעמדו והישגיו בעבר, הרבה מעבר לכל פרופורציה. בין היתר, ובמסגרת הצגת היכולות והכוחות העומדים לרשותו, עושה שימוש דני בתוארו כבן זוגה של אהובה, במובן זה שהוא מרמז על יכולתו לפעול בדרגים המשטרתיים, זאת גם אם אין לו יכולת של ממש, ובכל מקרה שלא בידיעת ובתיאום עם אהובה. במילים אחרות, דני עושה מעשה שיכול היה להתפרש כשימוש לרעה בכוח משרה, במובן זה שהוא מייחס לעצמו יכולות ומידע, בין היתר,  מכוח המשרה של בת זוגו, ובלא שיש להצהרותיו כיסוי של ממש, ובכל מקרה שלא בהסכמתה של אהובהאו בתיאום עמה.
יתכן שבמסגרת יחסי הזוגיות שבין הנאשמים, הגיע אל דני מידע משטרתי בנוגע לאנשים אלו או אחרים. ואולם, נראה כי במידה בה עבר אליו מידע מאהובה, לא היה זה חלק מיוזמה של אהובה להעביר לו מידע לשימושו ומתוך מטרה שדני יעשה שימוש במידע הנ"ל. מדובר לכל היותר בדליפת מידע מאהובה לדני, במסגרת של יחסי בני זוג החולקים ביניהם, בין היתר, חוויות, בעיות בעבודה וכן בית משותף, לרבות חדר עבודה משותף בו מצויים מסמכים שונים, הן מעבודתה של אהובה והן מעסקיו של דני.
בנסיבות אלו, וכפי שיפורט בהמשך, נראה כי במידה בה העבירה אהובה מידע כלשהו לדני, לא היה מקום לראות בהעברת מידע זה כעבירה פלילית ולא היה מקום לייחס לאהובה עבירות כפי שיוחסו לה. לכל היותר, היה הדבר ראוי להתברר במסגרת של הליכים משמעתיים, וזאת אם לא שמרה אהובה על כללי הסודיות אשר יש לצפות ממפקדת תחנת משטרה לשמור עליהם.
נראה כי בענין זה כשלה מח"ש בכל הנוגע לאופן בו ייחסה לאהובה את העבירות הקשורות בהוצאת מידע מהמשטרה והעברתו לדני.
עוד סבור אני כי כשלה מח"ש בכל הנוגע לטיפול בתלונת משפחת רחמים, או יותר נכון בתלונתו של ד"ר נחום מרום, אחיו של אודי, אשר לכשעצמו לא היה מעורב בארועים עצמם (כפי שעוד יפורט). ד"ר מרום היה זה שעמד מאחורי התלונה וניסח את מכתבי התלונה למח"ש אשר נחתמו לכאורה על-ידי אמו ואחותו. משום מה לא טרחו חוקרי מח"ש לנסות ולהבין מדוע המתלונן האמיתי מסתתר בתלונתו אחרי שמות בנות משפחתו האחרות, ולא הסיקו מכך מסקנות מתבקשות. בין היתר, וכרקע להבנת מערכת היחסים שבתוך משפחת רחמים, לא נעשה כל נסיון של ממש להבין מדוע דווקא האח הרופא לא היה זה שנסע לאנגליה כדי לטפל בהעברתו של אודי מבית החולים הפסיכיאטרי שם, לטיפול רפואי מתאים בארץ, וכיצד זה עבר הנטל מהמשפחה של אודי אל חברו ללימודים ובני משפחתו. עוד לא נעשה נסיון של ממש לברר אם יש בסיס לתלונה, לפיה הוצאו הכספים ממשפחת רחמים ומאודי עצמו, במירמה, במובן זה שהכספים לא התקבלו ולא יועדו לשם טיפול באודי עצמו.
בדיקה פשוטה היתה מעלה כי דני אכן השקיע מזמנו ופעל כפי שהתחייב לדאוג לטיפול רפואי לאודי, אשר משום מה לא זכה ליחס ראוי מבני משפחתו. דני דאג לאודי למדור ולכלכלה בביתו ואף דאג להביאו לטיפולים אצל פסיכיאטר מומחה. בהמשך, וכאשר תקף את אודי התקף פסיכוטי, דאג לאשפזו.
מכתב האישום ומתלונות משפחת רחמים, כפי שבאו לידי ביטוי בעדויותיהם, ניתן היה להבין שהחוקרים סברו שהאשפוז עצמו היה שלא כדין, כאשר אהובה מנצלת את תפקידה ודרגתה במשטרה, כדי לגרום לאשפוזו של אדם בריא. כפי שעולה, וכפי שניתן היה לברר בבדיקה פשוטה, האשפוז היה כדין והכרחי בהתחשב בהתקף פסיכוטי קשה שתקף את  אודי.
בכל הנוגע לחלקה של אהובה באשפוז, הטענה כי ניצלה את תפקידה כדי לגרום לאשפוז, נבעה מכך שאהובה התקשרה לבית החולים והציגה עצמה כ"אהובה תומר, מפקדת תחנת המשטרה בנהריה". בכך ראו החוקרים ראיה לשימוש בתפקידה של אהובה שלא כדין. אלא שמכל העדויות עלה שאהובה הבהירה כי פנייתה לבית החולים אינה במסגרת תפקידה ואינה בשם המשטרה, אלא פניה פרטית בעניינו של אדם הקשור במשפחתה. לכל היותר, שימש תוארה כדי להגיע מהר לאדם הנכון בבית החולים וחסך העברה של שיחת הטלפון בין פקידים, כפי שקורה לא אחת לאזרח מהשורה המתקשר למוסד זה או אחר. אם בכך חטאה, הרי שלכל היותר מדובר בעבירה על כללי  האתיקה. לא היה כל מקום לייחס לה את שיוחס לה בכתב האישום.
אודי רחמים נפטר, למרבה הצער, בנסיבות שאינן קשורות לתיק זה ושלא הובאו בפני בית המשפט. יתכן שאם היה בחיים יכול היה לשפוך אור על התקופה בה שהה בבית הנאשמים שבמושב מנות. נראה כי משפחתו, אשר אולי חשה באשמה על האופן בו טופל עניינו, הטילה את האשם במצבו על הנאשמים. ואולם, משמיעת העדויות סבור אני כי לא היה כל  מקום ליחס זה. בהחלט יתכן שבסופו של דבר, ומאחר ובני משפחת רחמים קטעו את הטיפול שהנאשמים החלו לספק לאודי, זכאים הם להחזר הכספים שהופקדו בידיו הנאמנות של דני לצורך מימון הטיפול באודי. בענין זה היה מקום לערוך התחשבנות בין המשפחות, כאשר היה על דני להשיב למשפחת רחמים את הכספים שהופקדו בידו, לאחר ניכוי הוצאותיו. ואולם, היה זה נכון שהליך ההתחשבנות יבוצע לאחר שהנאשמים שקלטו את אודי לביתם וטיפלו בו כ"בן מאומץ", יזכו למילות תודה ממשפחת רחמים, וזאת במקום הכעס על כך שהציגו עצמם כ"משפחה מאמצת", ולא לתלונה שהולידה כתב אישום. ראוי היה שחוקרי מח"ש יבדקו אל נכון את התלונה ויפנו את המתלוננים אל האפיק האזרחי הראוי.
הנושא האחרון אשר היה ראוי להתייחסות שונה הוא פרשת הרב שם טוב, וזאת בשים לב להיותה של אהובה תושבת במושב מנות, שהוא ישוב קטן בעל אופי קהילתי. בישוב מסוג זה סביר כי דעתה של תושבת, שהיא גם מפקדת תחנת משטרה, בדבר האפשרות של קליטת תושבים בעלי עבר פלילי למגורים בישוב, תלקח בחשבון על-ידי יו"ר הועד. מכאן ועד ייחוס אשמה של שימוש לרעה בכוח המשרה, כאשר אהובה מתבטאת כי ראוי לסנן את האוכלוסיה הנקלטת בישוב, באופן בו לא יקלטו עבריינים למגורים בישוב, הינה חורגת מהפרופורציה הראויה. זאת במיוחד כאשר מעבר לאמירה לא מבצעת אהובה כל מעשה של ממש, ואפילו גילוי מידע אודות בעל עבר פלילי המתגורר בישוב, מותנה על ידה בקבלת כתב ויתור על סודיות לטובת הישוב מאותו אדם.
מטעמים של כללי אתיקה, סבור אני כי היה על אהובה להפנות את יו"ר הועד לתחנת המשטרה, כדי שיגיש בקשה לקבלת מרשם פלילי של תושב, ביחד עם כתב ויתור סודיות, החתום על-ידי אותו תושב, וזאת כדי שלא יטענו טענות כאילו יש למושב טובת הנאה כלשהי מהיותה של מפקדת התחנה תושבת הישוב. ואולם, מעבר לכך, אינני סבור כי יש לראות בהתנהגותה מעשה של עבירה, והיה על חוקרי מח"ש להביא את הדבר בחשבון במסגרת שיקוליהם ודרך חקירתם.
למרבה הצער נראה כי חוקרי מח"ש סונוורו מההזדמנות לחקור תלונה כנגד קצינה בכירה כי אחרת קשה להסביר כיצד זה התעלמו מעובדות פשוטות וברורות. גם אם היה מקום לייחס ביצוע של עבירות לנאשם, בירור עובדתי דפשוט היה צריך להוביל אל המסקנה, כי לא היה מקום להגיש כתב אישום כנגד הנאשמת, במיוחד ככל שהדבר נוגע לאישום הראשון. אוסיף עוד כי התנהגותם, לרבות העובדה שהטיחו דברי ביקורת על אופן התנהלותה של אהובה בפני נחקרים ועדים אחרים, לא היתה ראויה, וזו בלשון המעטה. המפגש בין חשוד שמפריז בהערכת עברו, קשריו וכישוריו לבין חוקרים שסברו כי בפניהם הזדמנות "לטפל" בקצינה בכירה הוביל לכתב אישום פלילי חסר פרופורציה במקום בו לכל היותר היה מקום לשקול, אם בכלל, נקיטת הליכים משמעתיים.   
בשים לב לכל האמור לעיל, אדון להלן באישומים

4.    האישום הראשון - הראיות שבפני בית המשפט:
עדי התביעה:
עדותה של ניבה רחמים:
ניבה הינה אחותו של אודי והיתה מקורבת אליו יותר מכל בני המשפחה. ניבה העידה בבית המשפט ארוכות באשר לדברי דני, אשר, לדבריה, טען בפניה שבית החולים באנגליה, בו נמצא אודי עולה 500 דולר לכל יום אשפוז. לכן התארגנה ניבה על מנת לנסוע להביא את אודי לארץ. ניבה רכשה כרטיסים לה ולאורן, אך לבסוף נאמר לה על ידי דני שאורן לא יוכל לטוס עמה והיא טסה לבדה. כאשר הגיעה לאנגליה, היא פגשה באודי, אשר היה מפוכח ופגשה ברופא המטפל, אשר לא דרש כל תשלום (עמ' 37 לפרוטוקול). השניים הגיעו לארץ ואורן פגש אותם בשדה התעופה בלוד. הם נסעו לבית הוריו של אודי, שנמצא בחיפה, ואורן דחק באודי לקחת את הדברים שלו ולבוא עמו לבית הוריו. לאחר שאודי עזב, התקשר דני לניבה ואמר לה שהטיפולים באודי יעלו הרבה כסף. ניבה העידה כי דני אמר לה שלשם התחלה על המשפחה לשלם לו סך של 50,000 ₪. כן סיפרה כי בעקבות השיחה היא הוציאה כספי חיסכון בסך 22,000 ₪ שהיו שלה ומסרה אותם במזומן לדני (עמ' 39 לפרוטוקול). לאחר כמה ימים, דני שוב יצר קשר ושאל מה לגבי שאר הכסף. ניבה העבירה לידיו עוד 18,000 ₪. שוב במזומן. לאחר מכן הועברו שוב 10,000 ₪ שהוצאו מחשבון הבנק של ניבה והועברו על ידה שוב במזומן לדני.
ניבה סיפרה כי כל אותו זמן סיפר לה דני שמצבו של אודי משתפר, אך אודי לא רוצה שהמשפחה תדע על כך ולא רוצה קשר עם משפחתו. בנוסף סיפרה כי דני התעניין לגבי פרטי חשבון הבנק של אודי באנגליה וניבה מסרה לו שכל המסמכים נמצאים אצל אודי, כלומר, בביתם של הנאשמים. לאחר מכן נודע לניבה מפי דני שאודי אושפז בבית חולים מזרעה, ברח מהטיפולים וכי אהובה הפעילה את הקשרים שלה וכי המשטרה מחפשת אחריו. ביום שלמחרת דני התקשר אליה שוב ואמר שמצאו את אודי ליד צומת כברי וכי הוא מאושפז.
לדברי ניבה, כמה ימים לאחר מכן הגיעה ניבה ביוזמתו של דני לשיחה עם הרופאה במרפאת מזרעה, ד"ר טטיאנה. ניבה סיפרה לרופאה שלא היה מקרה כזה בעבר ותיארה את אודי כאדם שסיים תואר שני בהצטיינות, צוללן, עם הרבה חברים, אשר שירת בגולני. לדברי ניבה, דני התערב בשיחה ואמר שאין צורך שהמשפחה תיפגש עם העו"ס וכן אמר לניבה שלא כדאי שתראה את אודי בבית החולים.
ניבה העידה כי כמה ימים לאחר מכן הגיעה לביקור עם אמה וכי אודי סיפר לאמו שחתם על שיקים לפקודת אהובה. יש לציין כי האם בעדותה טוענת שהגיעה לביקור זה בבית החולים בלווית בתה ארנונה ולא ניבה
ניבה סיפרה כי היא המשיכה להיות בקשר עם דני, אשר סיפר שאודי מוטרד מאוד מהחשבונות שלו באנגליה וכן כי הוא מוטרד מכל מיני תשלומים שעליו לשלם.
ניבה הסבירה כי עשתה מה שדני אמר מאחר ורכשה לו אמון לאור האמון שאודי רכש לו וכן מכיוון שהוא הציג את עצמו כאדם מנוסה בעניינים אלה, אדם שהתמודד עם דבר כזה בעבר ובעל ניסיון. הוא הזדהה, לדבריה, כמעין קרש הצלה, מישהו שיודע מה לעשות.
במהלך חקירתה הנגדית של ניבה, סיפרה כי המשפחה מעולם לא ביקשה מדני החזר של הכסף ששילמה לו וזאת מאחר ולא מדובר רק בכסף. ניבה סיפרה כי משפחת רחמים הייתה במצב של לחץ ולכן נתלתה בדני.
ניבה טוענת כי דני רימה את משפחתה על מנת להוציא מהם כספים, אך לא סיפקה כל הסבר סביר מדוע לא פנתה המשפחה לנאשמים וביקשה להשיב להם כספים. ניבה לא יכלה גם ליתן לבית המשפט הסבר סביר מדוע לא ביקרה את אודי או שוחחה עמו בטלפון במשך השבועיים שאודי שהה אצל דני. ניבה איננה יודעת מה היו תנאי המחייה של אודי ורמת החיים בה הוא חי אצל הנאשמים. ניבה אישרה כי לא ידעה האם לאודי היה כסף איתו וכי בני המשפחה לא הציעו לדני כסף עבור כלכלתו של אודי. כן אישרה ניבה כי היה מקום להשתתף עם דני בהוצאות האחזקה של אודי במשך שבועיים (עמ' 61 לפרוטוקול). בנוסף, ניבה אישרה שדני התקשר אליה לאחר הגעת אודי לביתו ושאל אם ביכולת המשפחה לעמוד בהוצאה הכספית שכרוכה בטיפול פסיכיאטרי פרטי לאודי וכי היא השיבה כי "כן. אם צריך נעשה את הכל".
ניבה נשאלה האם אודי היה צריך פסיכיאטר והשיבה שאיננה יודעת משום שאיננה פסיכיאטרית. לאחר מכן ציינה כי היא יכולה לאשר שהיה משהו מוזר ולא רגיל בהתנהגותו וכי שמעה דיבורים מוזרים ממנו.
ניבה נשאלה מי מבני משפחתה נכח בפגישה עם אודי בלילה שבו הגיעו שניהם ארצה. ניבה השיבה כי זכור לה שאמה הייתה נוכחת, אך לא זכור לה שכל בני המשפחה היו שם (עמ' 91 לפרוטוקול). דברים אלה של ניבה אינם מתיישבים עם עדותם של נחום וארנונה, אשר העידו כי גם הם היו בפגישה זו.
ניבה הודתה בכך שכאשר אודי הגיע לבית המשפחה לסוף שבוע, היא התקשרה לדני בשבת בבוקר וביקשה שיבוא לקחת את אודי. ניבה סיפרה שאכן היה משהו מוזר בהתנהגותו של אודי, שהיה למשפחה קשה להתמודד איתו, ולכן היא התקשרה לדני. ניבה אישרה כי כל בני המשפחה עוסקים ברפואה ובסיעוד. כן סיפרה כי אחותה ארנונה פחדה מאודי בשל ילדה הקטן, מאחר ואודי מפחיד אותו במבטים שלו. דברים אלה הוכחשו על ידי ארנונה בעדותה וכן על ידי האם.
ניבה סיפרה כי אודי נראה היה במצב מפוכח ביום שבו הגיע מאנגליה, אותו יום שבו חתם על השיקים לשם העברת הכספים מהבנק באנגליה. מאוחר יותר אמרה ניבה בקשר לאותו עניין "איך לוקחים כסף מבן אדם שנמצא במצב כזה ומעבירים אותו לחשבון בנק? ... אני לא יודעת באיזה מצב הוא היה כשהוא כתב את השיקים, אם הוא היה במצב צלול לגמרי" (עמ' 125 לפרוטוקול). כמו כן, ניבה סיפרה כי אודי אמר לה שהוא כתב את השיקים להעברת הכסף מאנגליה. כן היא מספרת כי אודי לא אמר לה שאילצו אותו או איימו עליו לעשות זאת.
בעדותה חזרה בה ניבה מטענותיה במכתב התלונה לגבי המרמה והאשפוז הכפוי של אודי וסיפרה כי לדעתה המרמה הסתכמה בכך שהנאשמים הציגו עצמם בפני הפסיכיאטר המחוזי כהורים מאמצים של אודי. ניבה אומרת שיתכן שאכן היה צורך באשפוז, אך הדרך בה התבצעו הדברים לא הייתה נכונה (עמ' 122-123 לפרוטוקול).
באשר לכספים שהיו לאודי בחשבון הבנק שלו באנגליה, ניבה מספרת כי היא יודעת שאלו כספים של המשפחה, אך אינה יודעת מי נתן לו את הכספים. לאחר מכן משנה ניבה את גרסתה וטוענת שאודי קיבל את הכספים מכך שטיפל במכירת דירה של המשפחה ביחד עם אמו (עמ' 130-131 לפרוטוקול).
ניבה סיפרה כי היא חושבת שהעובדה שאודי לא רצה לראות את בני משפחתו הינה שקר שדני המציא כדי לבודד את אודי מבני משפחתו. כאשר ניבה מעומתת עם עדותה של ד"ר טטיאנה, לפיה אודי התבייש ממשפחתו ולא רצה לראות אותם, ניבה אינה משיבה.
בעדותה של ניבה, כמו גם בעדויותיהם של יתר בני המשפחה, יש לעשות אבחנה בין עובדות עליהן מעידים בני המשפחה ובין תחושות והסברים שהם מספקים לדברים שקרו על-פי הבנתם, ולא מכוח ידיעה. עדותה של ניבה אמינה ככל שהדבר נוגע לקשר שנוצר בינה ובין דני, אופן הבאתו של אודי לארץ, הסכומים שהועברו באמצעותה לדני וכדומה. ואולם, בכל הנוגע למצבו הנפשי של אודי, התנאים בהם שהה אצל דני ומעשיו של דני, ככל שהדבר נוגע להסדרת הטיפול שסופק לאחיה, עדותה הינה בעיקר פרשנות שלה לדברים שארעו במנות, בבית חולים מזרע ובהמשך, דברים שהיא לא ראתה ואין לה עליהם כל ידיעה. בהתאם, אותם חלקי עדות המתייחסים למצבו הנפשי של אודי בעת ששהה במנות, אופן אשפוזו, הפעולות שביצע דני, הם בגדר של תחושות ולא בגדר של עובדות ואין לראותם כראיות כלל.

עדותה של ארנונה:
גם ארנונה הינה אחותו של אודי. ארנונה העידה בבית המשפט כי פגשה בדני בפעמים שבא לבית הוריה לדווח על מצבו של אודי. את אהובה לא פגשה מעולם עד לדיונים בביהמ"ש. ארנונה סיפרה שניבה, אחותה, הייתה צריכה להביא את אודי מאנגליה מאחר ו"כנראה שהוא לא הרגיש טוב שם, אני לא יודעת בדיוק מה היה... ניבה נשלחה..". ארנונה נשאלה לגבי אותו יום בו הביאה ניבה את אודי מאנגליה וסיפרה כי היא למדה באותו יום וחזרה הביתה בצהריים והיו שם אודי, אורן, ניבה, אמה ואביה. כן סיפרה כי שמעה את אורן אומר לאודי "בוא נלך, בוא נלך" ומזכיר לו לקחת את הדרכון שלו איתו. ארנונה שאלה "מה המהירות? לאן ממהרים?" וקיבלה מניבה תשובה לפיה "נוסעים לבית של דני רוזן, שאודי ינוח שם, כי לדני רוזן יש בית גדול ובריכה". ארנונה העידה כי אודי נראה לה באותו יום כתמול שלשום, כמו שהיא מכירה אותו כל השנים.
לאחר כמה ימים, לדבריה, הופיע דני בבית הוריה בחיפה, כאשר היא ואמה נכחו שם, לפי זיכרונה, וסיפר לאמה שהוא לוקח את אודי לטיפולים אצל פסיכיאטרים מומחים הטובים ביותר במשך חמש שעות כל יום טיפול. דני הבטיח שזה יהיה בסדר וכי יש לו ניסיון עם זה. הוא הבטיח כי מצבו של אודי ישתפר וכאשר ידעו מה יש לו, הוא יעדכן את ההורים. לאחר כשבועיים בערך הגיע שוב דני לבית הוריה של ארנונה ודיווח כי מצבו של אודי השתפר. בשבועות הגיעה ארנונה הביתה וראתה את אמה בוכה מאחר ודני סיפר שאודי ברח מהטיפול. ארנונה התקשרה לטלפון הנייד של דני והוא סיפר לה שאודי ברח מטיפול וכרגע כל האנשים שלו וכל ניידות המשטרה מחפשים אחריו. ארנונה שאלה אם היא יכולה לבוא לעזור בחיפושים ודני הזהיר אותה שלא תצא מהבית כי אודי נמצא במצב אגרסיבי מאוד. כעבור יממה הודיע דני שאודי נמצא.
ארנונה סיפרה כי בכל התקופה מאז חזר אודי לארץ ועד שהוא אושפז, דני הביא אותו לביקור בבית לסופי שבוע כ- 3-4 פעמים. לדבריה של ארנונה היא הייתה בבית באותם סופי שבוע ואודי נראה לה בסדר גמור. ארנונה העידה כי במהלך אשפוזו של אודי דני סיפר למשפחתו של אודי במהלך ביקוריו בביתם כי אודי ביקש שלא יבואו לבקר אותו בשום מקום וגם שהרופאים טענו שזה יזיק לו באם יבקרו אותו במצב זה.
לדברי ארנונה, דני סיפר למשפחתו של אודי כי אודי מוחזק קשור וזה יזיק לאמו אם תראה אותו כך, אך לא סיפר למשפחה היכן אודי נמצא ואודות אשפוזו בבית החולים. בעקבות זאת אמה של ארנונה ביקשה ממנה שתיקח אותה אל אודי. ארנונה מספרת כי היא לקחה את אמה לבית החולים בו נמצא אודי מתוך הבנה עצמית שלה שאם אודי קשור הוא כנראה נמצא בבית חולים, אך לא משום שדני סיפר למשפחה היכן אודי נמצא. טענתה של ארנונה היא כי דני לא סיפר למשפחה של אודי כי אודי אושפז בבית חולים מזרעה, זאת בניגוד לעדותה של ניבה, אשר סיפרה כי דני אמר למשפחתו של אודי כי אודי אושפז בבית חולים מזרעה וברח משם באותו היום. כמו כן, העובדה שהאחות ניבה ביקרה בבית החולים כמה ימים לפני ביקורן של האחות ארנונה והאם אינה מתיישבת עם טענותיה של ארנונה, לפיהן בני המשפחה לא ידעו היכן אודי מאושפז. טענה זו אינה אמינה.
לאחר מכן, מספרת ארנונה כי בתוך בית החולים, כאשר האם נכנסה לראות את אודי, פגשה ארנונה בדני, אשר היה מבוהל ועצבני ואמר שהדבר מזיק מאוד. דני מיהר להיכנס פנימה לפגוש את האם וכעבור מספר רגעים האם יצאה החוצה ובעקבותיה דני, אשר טען שזה לא בסדר שהם באו לראות את אודי. דני מיהר להיכנס לחדרו של אודי וארנונה ואימה חזרו הביתה.
ארנונה העידה כי באחת הפעמים שדני בא אל בית המשפחה של אודי הוא סיפר לאמו של אודי כי לאודי יש חברה שהיא טאיוואנית וכל מה שקרה לאודי קרה בשל כך שהוא נאלץ לנתק קשרים איתה. לדברי ארנונה, דני סיפר למשפחה כי הוא הסביר לאודי שהוא צריך לקחת מארנקה של חברתו את כרטיס הויזה, להעתיק את המספר ולתת לו על מנת שהוא יוכל לבדוק את מצב חשבונה. גירסה זו בדבר איתור כרטיס הויזה של החברה מטיוואן לא נתמכה בעדות נוספת כלשהי. אין גם כל ראיה כי אותה חברה היתה בארץ או עמדה להגיע לארץ במועד הנ"ל, ומכאן שהגירסה לפיה התבקש אודי להוציא מארנקה של חברתו את כרטיס הויזה, אינה אמינה.
בנוסף, העידה ארנונה כי דני אמר שאודי מוטרד מתשלומים שיש לו באנגליה וביקש מהאם סכום כסף מסוים על מנת לכסות את החובות. בחקירתה הנגדית ארנונה טענה כי אין לאודי חובות באנגליה, משום שאמה שילמה את כל הוצאותיו, אך כאשר נשאלה בקשר למועדי וסכומי התשלומים שבוצעו השיבה כי אינה יודעת במדויק ואיננה זוכרת.
בחקירתה הנגדית אמרה ארנונה כי לא ידעה מכך שבאחד מסופי השבוע בהם התארח אודי בבית משפחתו בחיפה, ניבה התקשרה לדני על מנת שיבוא לקחתו משם. ארנונה סיפרה כי אודי אהב מאוד את הבן שלה ולא היה לה שום פחד מאודי. ארנונה העידה כי אינה זוכרת שאודי התנהג באופן מוזר כאשר היה בביתם (עמ' 567 לפרוטוקול). דברים אלה אינם מתיישבים עם דברי העדה ניבה במהלך עדותה בבית המשפט. גם סתירות אלו מערערות את אמינות הגירסה.
כפי שצוין, ארנונה טענה כי באותו יום בו חזר אודי מאנגליה ונודע לה כי הוא נוסע לבית הוריו של אורן במנות, היא שאלה מה המהירות ומדוע הוא נוסע למנות. דברים אלה לא הוזכרו בעדותה במשטרה (נ/11). בנוסף, הדברים אינם מתיישבים עם דברי העדה ניבה, אשר טענה כי אף אחד לא שאל את אודי מדוע הוא הולך לביתו של דני.
ארנונה הודתה בחקירתה הנגדית כי אודי לא רצה שהמשפחה תדע מכל הסיטואציה הזו של מצבו הנפשי והטיפולים ולא סיפר להם על כך שהוא הולך לרופא או מקבל כדורים.
בעדותה של ארנונה בביהמ"ש נתגלו סתירות וכן נתגלו סתירות בין עדותה לבין הודעתה במשטרה (נ/11). בנוסף, דבריה אינם מתיישבים עם דברי העדה ניבה בנקודות רבות. אני קובע כי עדותה של ארנונה אינה אמינה.

עדותו של נחום מרום:
נחום הינו אחיו של אודי והוא רופא במקצועו. נחום סיפר במהלך עדותו בבית המשפט כי כאשר דיבר עם אודי, כשהיה עדיין באנגליה, אמר לו אודי כי רק דני יכול לעזור לו. נחום העיד כי ניסה לעזור לאחיו, בעת שהותו באנגליה, באמצעות שיגור מכתבים ופקסים לשגרירות ישראל ולאחר מכן לרופאים בבית החולים בו אושפז אודי וכן בשיחות טלפון. בנוסף, נחום יצר קשר עם רופאה פסיכיאטרית בישראל, ד"ר לילי מטץ, סיפר לה את המקרה והיא הסכימה להמשיך את הטיפול באודי כאשר יגיע לארץ. פקס בנושא זה עם פרטי הרופאה נשלח לרופאים שטיפלו באודי באנגליה (ת/62).
נחום העיד כי התעניין ושאל את האחים בבית החולים באנגליה ואת הרופא המטפל, ד"ר סונדרס, מה עלות הטיפול באודי ונאמר לו שהטיפול אינו כרוך בתשלום ואודי לא חייב כסף לבית החולים, מכיוון שזה בי"ח פסיכיאטרי ממשלתי של המדינה. מצד שני, לדברי נחום, נמסר לו על ידי אחיותיו ניבה וארנונה ועל ידי אמו כי הטיפול עולה המון כסף ושלדני יש קשרים במשרד החוץ והוא סידר לאודי חדר בודד עם טלפון. כמו כן אחיותיו ואמו של נחום אמרו לנחום כי דני שאל אותן אם המשפחה יכולה לעמוד בהוצאות הטיפול וכן אמר להן שחשוב מאוד להוציא את אודי משם כמה שיותר מהר כי זה מאוד יקר  (עמ' 600 לפרוטוקול). לא ניתן הסבר מניח את הדעת על ידי נחום מדוע לא סיפר למשפחתו כי שוחח עם הרופאים וגילה שהאשפוז בבית החולים באנגליה לא עולה לכדי סכומים של 500 דולר ליום, כפי שטענו בני המשפחה שנאמר להם על ידי דני. כמו כן, יש לציין כבר עתה כי מרבית עדותו של נחום מתבססת על עדויות שמיעה, מאחר ונחום עצמו לא היה מעורב בקשר עם דני ובהעברת הכספים. מסקנה זו מתחזקת לאור דבריה של האם בהודעתה במשטרה (נ/18), בה ציינה האם כי בנה, נחום, לא יודע שום דבר ואינו מעורב בסיפור. סתירות אלו מערערות את אמינות גרסתו.
נחום סיפר כי תוכנן שאורן רוזן יסע ביחד עם ניבה כדי להביא את אודי, אך ברגע האחרון התברר שאורן לא יכול לצאת מהארץ משום שאינו עושה מילואים. בנוסף, הוא סיפר כי דני התקשר אליו ואמר שנחום יטפל בצד הרפואי ודני יטפל בכל שאר הדברים בשביל להעביר את אודי לארץ. דני סיפר לנחום שיש אפשרות להעביר את אודי דרך הקשרים של דני במשרד החוץ ושצריך להכין 3,000 לירות סטרלינג ואלף דולר במזומן. לדברי נחום, ההורים של אודי הכינו את הכספים, אך לבסוף אורן לא יכול היה להצטרף לניבה לטיסה.
נחום מספר כי ביום שהגיע אודי לארץ ובא לבית ההורים בחיפה, נחום היה עמו בבית למשך כמה דקות. דברים אלה אינם מתיישבים עם דברי עדות התביעה, האחיות ארנונה וניבה, אשר לא ציינו את שמו של האח נחום בין הנוכחים באותה פגישה, וכן עם דברי האם, שבתחילה טענה שנחום לא היה בפגישה ולאחר מכן שינתה את גרסתה בעניין זה. נחום מספר כי באותה הזדמנות שמע את אורן אומר לאודי "איפה הדרכון שלך? איפה הדרכון שלך? תיקח גם את הדרכון שלך". נחום שאל לאן הם הולכים וניבה וארנונה סיפרו לו ש"אודי הולך למושב מנות לבית של דני רוזן. יש לו שם בריכה, יש לו שם חדר לבד, הבת שלו עברה משבר מאוד גדול או היתה בטיפול פסיכיאטרי..".  בעקבות זאת שאל נחום את המשפחה, מאחר ויצר קשר עם פסיכיאטרית וצריך לתת לה איזושהי תשובה, מה הם רוצים שנחום יעשה. המשפחה השיבה לו שלא יעשה שום דבר כי הוא "בטיפול של דני. דני דואג לו, דני ישלח אותו, הוא לוקח אותו לטיפול...".
לאחר מכן, לדברי נחום, שמע מניבה ומאמו כי אודי נמצא אצל דני  במנות והוא מקבל טיפול אצל פסיכיאטרים מומחים חמש שעות בכל יום. בהמשך שמע נחום מאמו כי אודי ברח מהטיפול ויום למחרת שמע כי הוא מאושפז בבית חולים מזרעה בנהריה, במחלקה 10. לדברי נחום, הוא התקשר לבית החולים וכך התברר לו שאודי בעצם ברח מאשפוז. נחום דיבר עם האחות אסתי, אשר סיפרה לו כי "ההורים המאמצים" של אודי הביאו אותו לבית החולים. בנוסף, סיפר נחום כי הוא דיבר עם דני וביקש ממנו לאפשר לאם להיפגש עם בנה, אודי, שהיה מאושפז בבית החולים מזרעה, אך דני אמר שזה לא טוב שהאם תיפגש עמו כי אודי לא רוצה לראות אף אחד מלבד דני וזה יכול להפריע או לקלקל לטיפול שלו.
נחום סיפר כי דני הגיע לבית הוריו ואמר שצריך שני רופאים פסיכיאטרים טובים וטיפול של חמש שעות ביום ולכן צריך עוד כסף במזומן, מאחר ואין קבלות. דני ביקש 22,000 ₪ באותה הזדמנות. כל זה היה לפני אשפוזו של אודי בבית החולים, ימים בודדים לאחר שאודי חזר לארץ.
נחום נשאל מדוע המשפחה לא לקחה פיקוד והחלה לטפל בעצמה בנושא הטיפול באודי ונתנה לדני להיות אחראי על טיפולו. נחום השיב כי הוא התחשב בדעתו של אודי בעניין זה. אודי רצה ללכת לדני ואמר שדני יעזור לו והכל יהיה בסדר. נחום העיד באשר לסכומים שהועברו לדני - 22,000 ₪, 18,000 ₪ ועוד 10,000 .
נחום העיד כי כאשר שוחח עם ד"ר לייבא דוד, אשר טיפל באודי בבית החולים, נאמר לו כי ההורים המאמצים של אודי הביאו אותו לבית החולים. כאשר שאל נחום מי אלה ההורים המאמצים, נאמר לו על ידי הד"ר "זה אנשים ידועים, זה לא סתם בן אדם מהרחוב, זה אנשים מאוד ידועים. אנחנו מכירים, זה דני, זה אהובה תומר" (עמ' 623 לפרוטוקול). לאחר מכן, מספר נחום, כי המשפחה הגיעה לביקורים לעיתים יותר תכופות.
נחום סיפר כי באחת החופשות של אודי מבית החולים, נחום לקח אותו לד"ר לילי מטץ. לדבריו, הרופאה לא קבעה כי הוא פסיכוטי וכן לא קבעה שהוא מסוכן לעצמו או לסביבה. בנוסף, לדברי נחום, אמרה הרופאה כי אין צורך באשפוז ואפשר לטפל באודי ללא אשפוז. דברי נחום בעניין זה אינם מדויקים וזאת ניתן לראות בעדותה של ד"ר לילי מטץ, אשר תפורט בהמשך.
נחום העיד כי מרגע שהוא הגיע לבי"ח מזרעה ביחד עם בני המשפחה, כיומיים שלושה לאחר אשפוזו של אודי, לא ראה יותר נחום את דני. על פי התיעוד של בית החולים, משפחתו של אודי החלה לבקרו בבית החולים רק כשבועיים לאחר אשפוזו ולא יומיים שלושה, כפי שטען נחום. נחום סיפר כי כל חפציו של אודי נשארו בבית הנאשמים במנות ולאחר ששמע נחום שהכספים השייכים לאודי הועברו לנאשמים, פנה למח"ש מאחר ואהובה  היא שוטרת והאירועים התרחשו בביתה (עמ' 633 לפרוטוקול).
נחום נשאל מדוע לא חתם בעצמו על המכתבים והפקסים ששלח למח"ש והשיב כי חתם בשם אמו ואחותו משום שהן היו הנפגעות מהפרשה. בחקירתו הנגדית נחום אישר כי הוא זה שדחף בכיוון התלונה כנגד הנאשמים. נחום הסביר כי חתם בשמם של אמו ואחותו וכן בשם אודי רק בידיעתם והסכמתם.
נחום טוען כי דני ניצל את מצבו הנפשי הלקוי של אודי על מנת לנתקו ממשפחתו ולהחתים אותו על העברות של כספים. טענתו של נחום כי דני ניסה לנתק את אודי ממשפחתו אינה מתיישבת עם עדותה של ד"ר טטיאנה ג'לוזין, אשר תפורט בהמשך, לפיה אודי ביקש בעצמו לא למסור פרטים אודות מצבו למשפחתו, או עם הודעתו של ד"ר לייבא מיום 19.9.99, אשר הוגשה לבית המשפט.
כן טוען נחום כי דני לקח את אודי לטייל בתוך שטחי בית החולים והראה לו את המקומות שדרכם אפשר לברוח מבית החולים. נחום טען כי שמע דברים אלה אך לא מפרט ממי שמע אותם. טענה זו הינה בלתי הגיונית מאחר ואודי אושפז בלילה וברח מבית החולים בבוקר שלמחרת וכן הטענה סותרת את טענות נחום כי הנאשמים חפצו באשפוזו של אודי, למרות שהאשפוז היה בלתי מוצדק. מדוע יחפוץ דני בבריחתו של אודי אם אשפוזו של אודי היה מלכתחילה תחבולה של דני? יש לציין גם כי דני הוא שחיפש אחר אודי עד אשר נמצא בצומת כברי.
גם טענתו של נחום כי הנאשמים גרמו לדרדור מצבו הנפשי של אודי על ידי כך שגרמו לו לשתות אלכוהול ואולי אף גרוע מזה, איננה מבוססת ואיננה מתקבלת לאור העובדה שאודי אושפז בעבר באנגליה בשל מצבו הנפשי, כאשר היה מרוחק מן הנאשמים והשפעתם.
נחום נשאל כיצד אהובה גרמה לאשפוזו של אודי בתחבולה והשיב כי התחבולה היא בכך שהנאשמים התחזו להורים מאמצים של אודי וכי "אנשים בדרגות כאלה יש להם אולי קשרים עם רופאים - פסיכיאטר מחוזי, עם משטרה...". עם זאת, נחום מציין שהוא מקבל את דעתם של הרופאים הפסיכיאטרים שהחליטו על אשפוזו של אודי (עמ' 661 לפרוטוקול). כמו כן, כאשר נשאל נחום מה לפי מיטב ידיעתו עשתה אהובה כדי לגרום לאשפוזו של אודי, הוא משיב "אני לא יודע להגיד לך. לא יודע מה היא עשתה בדיוק". משנשאל האם הוא לא יודע על עובדות, השיב שלא (עמ' 666 לפרוטוקול). נחום נשאל מי אמר לו שהנאשמים מסרו שהם הוריו המאמצים של אודי. בתחילה טען נחום כי ד"ר לייבה אמר לו זאת, אך משנאמר לו שהד"ר מכחיש זאת, השיב נחום כי האחות אסתי אמרה לו את המונח "הורים מאמצים". לאחר מכן, נחום טוען כי אינו זוכר האם ד"ר לייבה אמר לו זאת, אך הוא זוכר שאסתי אמרה לו (עמ' 669 לפרוטוקול).
נחום נשאל באשר לטענתו במכתביו כי ארבעת השיקים על סך 1,000 פאונד כל אחד היו מזויפים והשיב כי כתב היד במילה "לפקודת" אינו של אחיו. כאשר נאמר לו כי גרפולוג משטרתי קבע שזה כן הכתב של אחיו, השיב "בסדר".
נחום נשאל האם אי פעם התנגד להעברת אותם 50,000 ₪ שהועברו על ידי ניבה לדני. נחום השיב כי לא התנגד, בידיעה שהכספים מיועדים לטובתו של אחיו. לאחר מכן ציין כי לא התנגד, אבל הביע את דעתו שזה נראה לו מוגזם, אך משפחתו ביקשה ממנו לא לקלקל. בנוסף, סיפר נחום כי בשבועיים בהם התארח אודי בביתם של הנאשמים במנות, לא שאל נחום אילו רופאים מטפלים באחיו.
נחום סיפר כי ייתכן והכסף שהיה לאודי בחשבון הבנק באנגליה הינו כסף שקיבל ממכירת הדירה הקודמת של המשפחה. כן סיפר נחום כי ידוע לו שאודי איבד את כרטיסי האשראי והשיקים שלו כאשר היה בבית החולים באנגליה.
נחום מודה כי בני משפחתו לא פנו לדני על מנת לברר עמו את כל העניינים ולא ביקשו את הכסף בחזרה, וזאת משום שלדבריו הם לא רצו שום מגע עם דני אחרי כל מה שעשה.
גירסתו של ד"ר נחום מרום לא היתה אמינה. עיקר עדותו מבוססת על דברים ששמע מבני משפחתו וממילא אין העדות יכולה להוות ראיה לאמיתות תוכנה. מעבר לכך, נחום הביא בעדותו טענות שלא עלו אף בעדויות שאר בני המשפחה, טענות שאינן מתיישבות עם הראיות המפורטות בתיק, הכל כפי שפורט לעיל.
לנחום לא היה גם כל הסבר סביר לאופן תפקודו בפרשה כולה. מדובר כאמור באח וברופא. על אף כישוריו המקצועיים וקירבתו המשפחתית, לא היה הוא זה שהתנדב לנסוע לאנגליה כדי להביא את האח החולה מבית החולים הפסיכיאטרי, אלא שלח לשם את אחותו הצעירה. גם לאחר שהגיע אודי לארץ ואושפז, לא טרח האח הרופא להתעניין במצבו ולבקר אותו, אלא לאחר תקופה של כ- 15 ימי אשפוז. אין אלא להצר על כך שנחום מצא לנכון לדרבן את בני המשפחה בהגשת תלונה, זאת כאשר העובדות כלל אינן ידועות לו. גם עדותו בבית המשפט אינה יכולה לחפות על העדר מעורבותו והעדר ידיעתו את העובדות ואני קובע כי העדות אינה אמינה.

עדותה של ברכה רחמים:
ברכה הינה אמו של אודי ז"ל וכן של העדים נחום, ארנונה וניבה. ברכה העידה בבית המשפט כי כמה ימים לאחר שאודי חזר מאנגליה ונסע לביתם של הנאשמים, דני הביא אותו חזרה הביתה על מנת לקחת את חפציו, וטען שהוא לוקח את אודי לשני רופאים ביום ולכן הוא זקוק לכסף. כמו כן, סיפרה ברכה כי דני מאוד מיהר בזמן שהיה עם אודי בבית משפחתו וזירז את אודי לסיים לקחת את חפציו (עמ' 983 לפרוטוקול). ברכה העידה כי בתה ניבה סיפרה לה שדני אמר שהוא לוקח את אודי לרופא והטיפול עולה הרבה כסף ולכן ניבה הוציאה את כל החסכונות שהיו לה, 22,000, ונתנה את זה לדני. לדבריה, ברכה צפתה מחלון ביתה בהעברת הכספים מבתה ניבה לדני, כאשר הם היו בתוך הרכב. דברים אלה לא הופיעו בהודעתה של ברכה במשטרה (נ/18). ברכה העידה כי כ- 3 ימים לאחר העברת הסכום של 22,000 ₪ טען דני כי הוא זקוק לעוד כסף מאחר והטיפולים עולים הרבה כסף וניתן לו סכום נוסף. לאחר כמה ימים נוספים טען שוב דני שצריך עוד כסף והמשפחה השלימה את העברת הסכום ל- 50,000 ₪.
בחקירתה הנגדית סיפרה ברכה כי ביום הגעתו לארץ מאנגליה היה אודי בסדר גמור ולא דיבר שטויות (עמ' 1005 לפרוטוקול). כמו כן, סיפרה כי באותו יום אורן זירז את אודי ללכת ואמר לו לקחת את הדרכון. ברכה ציינה שהיא סירבה לתת לאורן לקחת את הדרכון של אודי. לברכה לא היה הסבר סביר מדוע לא ציינה זאת כלל בהודעתה במשטרה (נ/18).
ברכה העידה כי דני אמר לה שהוא לוקח את אודי לטיפול אצל אותו רופא שטיפל בבתו וכי הוא לוקח אותו כל יום לשני רופאים וכל רופא מטפל בו 4 שעות (עמ' 1017 לפרוטוקול). ברכה לא ציינה דברים אלה בהודעתה במשטרה (נ/18 ועמ' 1018 לפרוטוקול).
כמו כן, ברכה מכחישה הן בהודעתה במשטרה והן בעדותה בבית המשפט כי דני הודיע לה אודות אשפוזו של אודי למחרת יום האשפוז, זאת למרות שבתה, ניבה, העידה בבית המשפט כי דני התקשר למשפחתו של אודי למחרת האשפוז, וזאת על מנת להודיע להם שאודי ברח מבית החולים. ברכה אישרה כי לאחר שאודי אושפז בבית החולים, דני לא הגיע עוד לביתה לבקש כסף נוסף (עמ' 1032 לפרוטוקול).
דבריה של ברכה במהלך עדותה בבית המשפט כי כאשר הגיעה לבקר את אודי בבית החולים הוא סיפר לה שהעביר את הכסף שהיה בחשבונו באנגליה לחשבונה של אהובה, מתיישבים עם דבריה בהודעתה במשטרה (נ/18) וזאת למרות העובדה שבהודעתה במשטרה ציינה ברכה שאודי ביקש ממנה לשתף פעולה עם דני לאחר מכן, אך בביהמ"ש לא ציינה זאת.
ברכה הכחישה במהלך עדותה בבית המשפט את המקרה בו ניבה התקשרה לדני וביקשה ממנו לבוא לקחת את אודי במהלך סוף השבוע בו שהה אודי בבית המשפחה. דברים אלה אינם מתיישבים עם עדותה של ניבה לגבי אירוע זה.
בעדותה של ברכה נתגלו סתירות וכן נתגלו סתירות בין דבריה בהודעתה במשטרה ובין דבריה בביהמ"ש. כמו כן נתגלו סתירות בין דבריה של ברכה לדברי שאר בני המשפחה במהלך עדותם בבית המשפט. סתירות אלו פוגמות באמינות גירסתה.

עדותה של רינה גטניו:
רינה עובדת בבנק הפועלים בסניף התשבי בחיפה ובזמן הרלוונטי לכתב האישום היתה אחראית נושא אשראי. רינה העידה כי אהובה הייתה לקוחה שלה בבנק וכי היא עדיין לקוחה שלה בצורה חלקית. רינה סיפרה כי ביום 24.5.99 היא התקשרה לאהובה כדי לספר לה שהיא ביתרת חובה של כ- 50,000 ₪ ועליה להפקיד כסף לחשבון ואהובה השיבה לה שלא תדאג כי אחר הצוהריים דני יגיע ויפקיד שיק לחשבון. כן סיפרה רינה כי זכור לה שאהובה אמרה משפטים כמו "תסמכו עלי, אני בתפקיד מכובד ולא אעשה לכם עניינים". בנוסף, אהובה אמרה לרינה למסור את ההודעה לחיים שמאי, שהיה מנהל מחלקת אשראי.
בחקירתה הנגדית סיפרה רינה כי באותו יום שבו שוחחה עם אהובה, הגיע דני אחר הצוהריים, כפי שאמרה אהובה, ונכנס לחיים שמאי עם שיק. חיים שמאי ביקש מדני שאהובה תסב את השיק, כלומר, תחתום עליו מאחורה. כאשר נשאלה רינה האם זה נכון שהשיק כבר היה מוסב, אך היה צורך שאהובה תחתום על טופס הפקדה בנוסף, השיבה רינה שזה יכול להיות אך היא אינה זוכרת. רינה ציינה כי היא ישבה עם לקוחות ורק שמעה בחצי אוזן מה נאמר בין דני לבין חיים שמאי. כמו כן, לא ידוע לה האם השיק הופקד בסופו של דבר, מאחר ויצאה לחופש למחרת היום.
לדברי רינה, בכל תקופת עבודתה בסניף, שש שנים, התקשרה לאהובה מדי שבוע או מדי שבועיים להודיע לה על יתרת חובה בחשבונה ותמיד אהובה כיסתה את יתרת החובה באמצעות הפקדות.
רינה אישרה כי טופס הגדלת האשראי שהוצג לה (נ/2) הינו טופס להגדלת מסגרת האשראי בחשבונה של אהובה מאשראי של 10,000 ₪ לאשראי של 20,000 ₪, אשר אושר על ידי חיים שמאי ביום 24.5.99
משראתה רינה את יתרת החובה בחשבונה של אהובה ביום שהופקד השיק, אישרה רינה כי אכן יתרת החובה הייתה 41,000 ₪ ולא 50,000 . כן אישרה רינה שישבה ליד חיים כאשר הגיע אליו דני לשם הפקדת השיק, אך מאחר וישבה עם לקוח, שמעה מה שנאמר שם רק בחצי אוזן. רינה סיפרה כי זו הפעם הראשונה שראתה את דני ולפני כן רק שמעה את שמו משיחותיה עם אהובה בנוגע לחריגה מהאשראי המותר בחשבונה. לדברי רינה, אהובה הבטיחה בכמה שיחות עם העדה כי דני יגיע לכסות את המינוס בחשבונה, וכך אכן היה.

עדותו של חיים שמאי:
חיים הינו מנהל מחלקת אשראי בבנק הפועלים בסניף התשבי בחיפה. חיים העיד כי הוא מכיר את הנאשמים וכי לאהובה היה חשבון בנק בסניף.  חיים העיד כי שוחח עם אהובה מספר פעמים בנוגע לחשבונה. חיים סיפר כי במסגרת האירוע הנדון, הוא יצר קשר עם אהובה לגבי חריגה בחשבונה ונאמר לו שהיא תדאג להפקיד כסף לחשבון. חיים קיבל הודעה מאהובה דרך עובדת הסניף, העדה רינה גטניו, שאהובה התקשרה ותדאג לשלוח כסף. באותו יום הייתה שיחה נוספת ובה נאמר לחיים כי דני יגיע לסניף להפקיד שיק. דני הגיע עם השיק, אך הסתבר שהשיק הוא במטבע חוץ על סך 10,000 לירות סטרלינג. לכן היה צורך בחתימתה של אהובה על טופס הפקדה וחיים מסר טופס זה לדני, אשר החזיר לו את הטופס חתום על ידי אהובה למחרת והשיק נשלח לגוביינא.
חיים סיפר כי לאחר מספר שבועות השיק לא נפרע, אך חיים לא ידע מהי הסיבה לכך. על כן, חיים התקשר לאהובה והודיע לה על כך. אהובה ביקשה מחיים ליצור קשר עם דני, מאחר ולדבריה היא הייתה עסוקה במסגרת תפקידה במשטרה. חיים עשה כן. חיים מספר כי דני הגיב בנימה לא נעימה ושאל "איך זה שמוסד בנקאי לא יודע למה השיק לא כובד" וכדומה. מאוחר יותר הסתבר כי השיק לא כובד מכיוון שבוטל.
חיים העיד כי לאחר מכן, במהלך חודש יולי אותה שנה, הגיע דני לסניף וביקש לדעת את מצב החשבון. חיים לא הסכים, לאור ההנחיות, למסור פרטים, מאחר ודני אינו בעל החשבון. לאחר מכן, דני בא עם מכתב לא חתום של אהובה. המכתב נדחה על ידי חיים מאחר ולא היה חתום ודני שב עם מכתב חתום. חיים ביקש יפוי כוח מאושר על ידי נוטריון, אך זה לא נמסר על ידי דני. חיים מספר כי השיחה עם דני הייתה מאוד קשה ונוקבת ובסופו של דבר הפסיקו להתקבל תקבולים בחשבון, למעט משכורת אחת, והחשבון נותר כפי שהיה. על כן, הבנק נקט בפעולות כגון מכתבי דרישה, דרישת עורך דין וביטול כרטיסי האשראי.
בחקירתו הנגדית העיד חיים כי ביטול כרטיס האשראי לא בוצע בעקבות החקירה המשטרתית שנפתחה כנגד הנאשמים, אלא בעקבות גרעון מתמשך בחשבון, על אף הלוואות שניתנו. חיים סיפר כי הבנק הציע לאהובה הלוואה לכיסוי החוב לפני הפקדת השיק, לאחר הפקדת השיק ולפני ביטול כרטיס האשראי, אך אהובה לא רצתה בהלוואה.
חיים סיפר כי בעבר היו מספר פעמים חריגות בחשבון אך אהובה דאגה לכסות את הגירעון. חיים לא ידע כי מי שכיסה את החריגות בדרך כלל היה דני.
חיים סיפר כי במשך התקופה בין תחילת עבודתו בבנק ובין הפסקת הפעילות השוטפת בחשבונה של אהובה, דיבר עם אהובה כ- 10 פעמים. בכל פעם ששוחחו, אמר חיים לאהובה שחשבונה ביתרת חובה והיא כיסתה את יתרת החובה, לעיתים באמצעות הלוואות שנטלה מהבנק.

עדותו של שי נתנאל:
שי הינו חוקר במחלקה לחקירת תלונות נגד שוטרים (להלן: "מח"ש"), שגבה את הודעותיו של דני. שי העיד בבית המשפט כי הוא היה החוקר העיקרי בעניינו של דני. בחקירתו הנגדית סיפר שי כי החקירה במח"ש נפתחה עקב מכתב משפחת רחמים/מרום (נ/1) ועדויות בני המשפחה. שי העיד כי ברור מתוכן המכתב שהוא כנראה נכתב על ידי אחיו של אודי, נחום, שהוא רופא במקצועו. שי הסכים כי נחום התחמק לכל אורך החקירה מלעמוד בחזית המשפחה. כן העיד שי כי אב המשפחה הסתובב בבית, אך לא התערב בנעשה ולא נראה מתעניין וכי ניכר היה שישנו מתח בין האם לבין הבן נחום (ראה גם נ/3). מסקנה זאת הסיק שי מכך שהבן גער באם והשתיק אותה. שי סיפר שנחום הביע בפניו חשש שמא שיחותיהם הטלפוניות של בני המשפחה מוקלטות על ידי דני ושמא דני מסוכן ועלול לפגוע בהם. בנוסף, נחום ביקש למחוק את שמו כמתלונן רשמי בתיק ולהשאירו רק כעד מאחר והוא חושש מהתנכלותו של דני ולכן ביקש להשאיר את שמות האם וניבה בלבד כמתלוננות (ראה גם נ/4). שי מציין כי לא הייתה כל תלונה מצד בני המשפחה על התנכלות ספציפית מצד דני לאחר פתיחת החקירה וכי נחום נמחק כמתלונן מהתיק, על פי בקשתו.
שי הציע לאודי לפעול לביטול ההוראה להעברת הכספים מחשבונו באנגליה לחשבונה של אהובה וזאת לאחר שנודע לשי כי ההעברה טרם בוצעה (ראה מזכר נ/5). שי העיד כי הצעה זו הייתה ההחלטה של ראש הצוות במח"ש.
שי סיפר כי נמסר לו מבית החולים שהנאשמים הציגו את עצמם כהורים מאמצים של אודי ומסרו שיש לאודי גם הורים ביולוגים. שי העיד כי אהובה עשתה שימוש בתפקיד שלה כמפקדת תחנת משטרת נהריה ובקשרים שלה כאשר יצרה קשר עם נביל ג'רייסי, סגן פסיכיאטר מחוז צפון, אשר הכיר את אהובה במסגרת עבודה. אהובה התייעצה עמו, תיארה בפניו את מצבו של אודי והתעניינה מה אפשר לעשות כדי לאשפז אותו ומה ההליך. נביל ג'רייסי תיאר בפניה את ההליך של קבלת צו אשפוז בכפיה ובסופו של דבר הוא נתן אישור טלפוני לאשפוז, כאשר פנה אליו הרופא לאונרדו מוגילנסקי, שקלט את אודי בבית החולים ביום האשפוז. לאונרדו פגש את דני, אשר ציין בפניו שהוא בן זוגה של אהובה. כמו כן, לדברי שי, הפסיכיאטרית טטיאנה ג'לוג'ין קיבלה טלפון מאהובה לפני האשפוז בו תיארה אהובה בפניה את התנהגותו של אודי וביקשה לדעת מה לעשות ולאחר מכן, בטלפון נוסף, תיארה בפניה אהובה התנהגות חמורה יותר של החולה, התפרעות כלשהי. בשיחות אלה הציגה עצמה אהובה כמפקדת תחנת משטרת נהריה. לאחר מכן אודי הובא לבית החולים על ידי דני.
שי ציין כי מלבד העובדה שאהובה ציינה את עובדת היותה מפקדת תחנת משטרת נהריה, בפתח פנייתה לבית החולים "מזרעה", היא הביעה התעניינות אישית ולא הציגה את נושא הבאתו של אודי לאשפוז כפעילות משטרתית.

עדותו של ג'וני (יונתן) אלסטר:
עד זה היה מנהל סניף UPSצפון בזמן הרלוונטי לכתב האישום. ג'וני מסר הודעה במשטרה ביום 30.6.99 (ת/39) ובה סיפר כי אודי שלח שלוש מעטפות, אשר אבדו ולכן הגיע אודי לסניף מאוד כועס.

עדותו של החוקר יורם אפרגן:
יורם הינו חוקר מח"ש וגבה את הודעותיה של אהובה. יורם העיד בבית המשפט כי ב- 2.8.99 בוצע חיפוש בביתה של אהובה בשעה 5.49 בבוקר, מאחר וההוראה של ראש מח"ש הייתה להגיע לחיפוש לפני שאהובה יוצאת למשמרתה בבוקר. יורם ציין כי לא ידע שמהלך החיפוש הוקלט. יורם סיפר כי באותו יום נעצרה אהובה ויורם חקר אותה. לאחר מכן הובאו הנאשמים בפני שופט בבקשה להארכת מעצרם ל- 8 ימים. יורם נכח בדיון, אך לדבריו, החוקר שי נתנאל ייצג את המדינה בדיון הראשון (עמ' 1-17 לפרוטוקול דיון הארכת המעצר) ויורם ייצג את המדינה רק בדיון השני.
בחקירתו הנגדית הסכים יורם שמחומר החקירה שהיה בידי המשטרה בעת הדיון בהארכת המעצר לא עולה שום קשר בין בני משפחתו של אודי לבין אהובה. יורם הסביר שאהובה הובאה לחקירה במח"ש בעקבות שיק שחתום עליו שמה ובחיפוש שנעשה בביתה נמצאו דברים נוספים שעליהם היא נחקרה.
יורם ציין כי בעת הדיון בבקשה להארכת מעצרה של אהובה לא הייתה בידי המשטרה תלונה של אזרח נגד אהובה באשר לניצול מעמדה ותפקידה ושיבוש הליכי משפט, זאת למרות דבריו של יורם בפני בית המשפט בעת קיום הדיון בבקשה להארכת מעצר. כמו כן, אישר יורם כי יתכן ודברי החוקר שי נתנאל, בעת הדיון בבקשה להארכת מעצר, לא היו מדויקים.

עדותו של ד"ר הנרי סילבר:
עד זה הינו פסיכיאטר וסגן מנהל בית החולים שער מנשה. ד"ר סילבר העיד בבית המשפט כי בזמן הרלוונטי לכתב האישום הוא היה מנהל מחלקה פתוחה בבית חולים מזרע. כן סיפר ד"ר סילבר כי באותו זמן קיים גם פרקטיקה פרטית בביתו. לדברי ד"ר סילבר, הגיע אליו דני ביחד עם אודי, לאחר שהזמין תור טלפונית, ד"ר סילבר שוחח עם שניהם ולאחר מכן ביחידות עם אודי וכן היו שתי פגישות נוספות. ד"ר סילבר העיד כי קיבל עבור שלושת הפגישות תמורה של 1,500(500 ₪ לפגישה), (ת/52). כן סיפר ד"ר סילבר כי אודי היה מאוד לא שקט במהלך הפגישות, חשדן וכי היו לו הפרעות במהלך החשיבה ומחשבות שווא. לדברי ד"ר סילבר, בסוף מהלך הבדיקה הגיע למסקנה כי אודי היה במצב פסיכוטי פעיל. בנוסף, ציין ד"ר סילבר כי היה ברור שאודי לא מעוניין באשפוז. לדברי ד"ר סילבר, לא התקיימו התנאים להוצאת צו אשפוז כנגד אודי, מאחר ולא הייתה עדות לסכנה מיידית או מחשבות התאבדות ומאחר ואודי הביע הסכמה לקבל טיפול, תרופות אנטי פסיכוטיות ומעקב. ד"ר סילבר גם ציין בפניהם של דני ואודי כי אסור שאודי ישאר לבדו. לדברי ד"ר סילבר, דני אמר שהוא לוקח אחריות לדאוג לטיפול הסביבתי של אודי ואודי הסכים לכך. בסיום הפגישה הראשונה, נתן ד"ר סילבר לאודי מרשם של תרופה בשם רספירידל וקבע לראותו בתוך כמה ימים נוספים. ד"ר סילבר ציין כי הוא מעריך את מחירה של חפיסת תרופות כזו בכמה מאות שקלים.
בחקירתו הנגדית העיד ד"ר סילבר כי הוא התרשם מהפגישות שלו עם דני ואודי כי דני דאג לאודי ורצה לעזור לו. כמו כן, העיד ד"ר סילבר כי מחלתו של אודי יכולה להמשך שנים רבות ואף ייתכן שתמשך כל חייו וכי גם אם מצבו היה מתאזן, היה צורך במעקב ובטיפול למשך שנה לפחות. ד"ר סילבר התרשם, לדבריו, כי אודי הסכים להיכנס לפגישות מרצונו החופשי ולא הוכרח לעשות דבר.
ד"ר סילבר ציין כי אודי סירב לדבר על משפחתו ואמר שאלה דברים פרטיים והוא לא מוכן בכלל לדבר עליהם (עמ' 419 לפרוטוקול).
ד"ר סילבר זכר כי קיים שלוש פגישות עם אודי, תמורתם שולם לו הסך של 1,500 ₪, וכן זכר כי נתן מרשם לתרופות שעלותם מאות שקלים לחפיסה. עם זאת, ד"ר סילבר לא שלל לחלוטין את האפשרות שייתכן והתקיימו פגישות נוספות שאינן מתועדות ברישומיו ובקבלות שרשם. ד"ר סילבר ציין כי אינו זוכר את מספר הפגישות שהתקיימו והוא מעיד על פי רישומי הקבלות שנותרו בידיו.

עדותו של ד"ר לאונרדו מוגילנסקי:
עד זה היה סגן מנהל בית החולים מזרעה בשנת 99'. ד"ר מוגילנסקי העיד בבית המשפט כי הוא רופא פסיכיאטר וכי בשנת 99' הגיע אודי רם לבית חולים מזרעה ונבדק על ידי רופאה תורנית. ד"ר מוגילנסקי, כרופא כונן באותו ערב, היה צריך להגיע לבית החולים על מנת לבדוק האם יש צורך באשפוז כפוי. ד"ר מוגילנסקי סיפר כי הגיע לבית החולים בשעות הלילה וקיבל דיווח מד"ר טטיאנה ג'לוזין. לדברי ד"ר מוגילנסקי, אודי הגיע עם מלווה בשם דני, שהציג את עצמו כחבר של המשפחה וידע את כל הפרטים אודות השתלשלות העניינים בזמן האחרון. אודי היה במצב שלא אפשר לו לשתף פעולה בשיחה והפרטים אודות ההיסטוריה של אודי נלקחו מדני. ד"ר מוגילנסקי אמר כי דני הציג את עצמו ואת בת זוגתו למעשה כהורים מאמצים של אודי, אך הרופאים הבינו שהם לא הורים מאמצים במובן המשפטי של המילה. ד"ר מוגילנסקי סיפר כי בדק את אודי  בלילה והערכתו הייתה שהוא נמצא במצב פסיכוטי חריף ללא תובנה או הבנה למצבו עם פגיעה בחשיבה, ברגש ובשיפוט. ד"ר מוגילנסקי העיד כי הוא הפנה את המקרה לסגן הפסיכיאטר המחוזי, שהיה תורן באותו לילה, ד"ר נביל ג'רייסי, הוצאה הוראת אשפוז ואודי אושפז באשפוז כפוי באותו יום (עמ' 502 לפרוטוקול).
בחקירתו הנגדית העיד ד"ר מוגילנסקי כי אשפוזו של אודי באותו יום והבאתו לבית החולים היו מעשים מוצדקים מבחינה רפואית. כן העיד ד"ר מוגילנסקי כי הכל נעשה כסדרו לפי הנוהל והכל היה תקין. ד"ר מוגילנסקי סיפר כי דני היה מאוד פעיל ופרקטי באותו לילה, עזר לרופאים לשכנע את אודי להשאר בבית החולים והשקיע בכך הרבה מרץ וזמן. לדברי ד"ר מוגילנסקי, דני הציג את המצב בפני הרופאים וסיפר שמשפחתו של אודי מנותקת ממנו, מאחר ואודי ניתק עצמו מהמשפחה, כי דני ידאג להודיע למשפחה על האשפוז וכי יש לו קשר עם אחותו של אודי. ד"ר מוגילנסקי סיפר כי מעיון בתיקו של אודי עולה שאודי אושפז ביום 18.5.99, אך רק ביום 3.6.99, לאחר 15 ימי אשפוז!!, התקשר לראשונה בן משפחתו של אודי, "אחיו הרופא". ד"ר מוגילנסקי ציין כי לפי דו"ח שנכתב על ידי ד"ר טטיאנה ג'לוזין מיום 1.6.99, אודי ביקש ואסר על כולם שימסר כל מידע אודותיו למשפחתו.
ד"ר מוגילנסקי העיד כי צוות הרופאים לא הבין את המונח "הורים מאמצים" כמונח משפטי, אלא כמשפחה שדואגת לאודי ונמצאת איתו בקשר וביחסים משפחתיים. ד"ר מוגילנסקי ציין כי מונח זה חסר משמעות לחלוטין מבחינת ההחלטה על האשפוז. בנוסף, ד"ר מוגילנסקי סיפר כי בכל המסמכים הרפואיים צוין שאודי לווה על ידי חבר ולא היה שימוש במונח "הורה מאמץ".
ד"ר מוגילנסקי סיפר כי הוא מכיר את אהובה אך לא בעקבות פרשה זו, אלא מתפקידה כמפקדת תחנת משטרה. לדברי ד"ר מוגילנסקי, הוא מעולם לא נפגש עם אהובה או דיבר עמה בקשר לפרשה זו. דני ציין שהוא בן זוגה אך לא הייתה לזה שום משמעות מבחינתו של ד"ר מוגילנסקי.

עדותה של ד"ר טטיאנה ג'לוזין:
עדה זו הייתה בשנת 99' רופאה המתמחה בפסיכיאטריה בבית החולים מזרעה, והעידה בבית המשפט כי הינה בסוף תקופת ההתמחות. ד"ר ג'לוזין סיפרה כי באותו יום הייתה תורנית מיון, שקיבלה את כל הפונים למיון, ואודי רם הגיע ביחד עם המלווה שלו בעקבות שינוי במצב הנפשי שלו. לפני כן הייתה שיחת טלפון בה לא הוזכר שמו ובה נשאלה השאלה כיצד מביאים אדם שמסרב לכך, לבדיקה במיון. בשיחת הטלפון הסבירה ד"ר ג'לוזין כי יש שתי אפשרויות: בדיקה מרצון ובדיקה כפויה דרך הפסיכיאטר המחוזי. ד"ר ג'לוזין סיפרה כי בשיחה טלפונית זו דיברה עם אהובה שהזדהתה עם אהובה, מפקדת משטרת נהריה. לאחר מכן התקשרה שוב אהובה ואמרה שכבר דיברה עם הפסיכיאטר המחוזי אך היה אירוע אלים ואודי שוכנע להגיע לבדיקה בהסכמתו. לאחר כמה זמן הגיע אודי לבדיקה. ד"ר ג'לוזין בדקה אותו כשעה ושוחחה עם המלווה. ד"ר ג'לוזין הציעה אשפוז אך אודי סירב. ד"ר ג'לוזין יצרה קשר עם הכונן, ד"ר מוגילנסקי, אשר הגיע לבית החולים והחליט על הצורך באשפוז כפוי. לאחר מכן, כתבה ד"ר ג'לוזין מכתב לסגן הפסיכיאטר המחוזי ובו ביקשה להוציא הוראה על אשפוז כפוי.
ד"ר ג'לוזין תיארה את מצבו של אודי באותו יום כמצב של אי שקט, שיתוף פעולה חלקי, הוא אמנם הסכים להיבדק אך תוך כדי הבדיקה הוא נכנס ויצא כמה פעמים, היו לו מחשבות לא מציאותיות של גדלות ורדיפה. ד"ר ג'לוזין סיפרה כי כאשר הגיעו אודי ודני, אודי מסר את שמו ודני הציג עצמו כחבר ואפילו כמשפחה מאמצת, משפחת חברים מאוד קרובים. ד"ר ג'לוזין ציינה כי קיבלה את המושג "משפחה מאמצת" כמשפחת חברים מאחר והמושג "משפחה מאמצת" אינו מושג חוקי בשביל אדם בן שלושים. לכן כתבה ד"ר ג'לוזין בדו"ח הקבלה של אודי שהוא הגיע בליווי חברים ונמסר להם שהוא מאושפז. ד"ר ג'לוזין העידה כי בטופס הערכה פסיכיאטרית יש פרק של הודעה למשפחה ובמקרה הזה כתבה שהודע למשפחת חברים ורשמה את הטלפונים שנמסרו לה. ד"ר ג'לוזין לא ניסתה ליצור קשר עם משפחתו הביולוגית של אודי, מאחר ולא נמסר לה טלפון שלהם. אודי סירב למסור את הטלפון של משפחתו ודני אמר שהוא לא יודע את הטלפון. לכן הוסכם שדני יברר את הטלפון מאוחר יותר.
בחקירתה הנגדית אישרה ד"ר ג'לוזין כי האשפוז של אודי היה מוצדק מבחינה רפואית באותו יום וכי הכל נעשה לפי הנוהל והיה תקין. ד"ר ג'לוזין עקבה אחר אודי משך כל האשפוז שלו ואודי עבר שתי ועדות רפואיות שהחליטו על המשך אשפוזו. ד"ר ג'לוזין העידה כי דני בא לבקר את אודי כל יום, התעניין בכל תהליך האשפוז והיה נוכח בועדות הרפואיות. משפחתו של אודי באה לבקר אותו, אך ד"ר ג'לוזין אינה יודעת באיזו תדירות. ד"ר ג'לוזין ציינה כי אודי ביקש ממנה לא להודיע שום דבר למשפחתו, אך לא הסביר מדוע (עמ' 513 לפרוטוקול). למרות זאת, לאחר שאודי ברח, דני מסר הודעה על כך למשפחתו.
ד"ר ג'לוזין סיפרה כי בשיחת הטלפון שהתקבלה מאת אהובה טרם לאשפוז, אהובה אמנם הציגה עצמה כמפקדת תחנת משטרת נהריה, אך ציינה שמדובר בעניין אישי ולא משטרתי (עמ' 517 לפרוטוקול).

עדותה של ד"ר לילי מטץ:
עדה זו הינה רופאה פסיכיאטרית מומחית העובדת בבית חולים רמב"ם בחיפה. ד"ר מטץ העידה בבית המשפט כי ד"ר נחום מרום, אחיו של אודי, פנה אליה טלפונית באפריל 99', סיפר לה כי אודי מאושפז באנגליה בגלל מצב פסיכיאטרי וביקש מד"ר מטץ שתבדוק טלפונית מה מצבו של אודי ותקבל אותו בהמשך לטיפול פרטי. לדבריה, שוחחה ד"ר מטץ עם ד"ר סנדרס וד"ר קאר, רופאיו המטפלים של אודי באנגליה, אשר מסרו לה שאבחנו את אודי כשרוי במצב פסיכוטי שמאופיין בשינויים מאוד חדים ובתדירות גבוהה בין מצב דכאוני למצב מני וכי הוא טופל בתרופות נוגדות פסיכוזה. כמו כן, נמסר לד"ר מטץ שאודי מגיב היטב לטיפול, משתף פעולה, מצבו הולך ומשתפר ובעתיד כנראה שלא יהיה צורך בהמשך אשפוז כפוי. כמו כן, במידה והמשפחה תגיע, הם ירצו לשלוח אותו להמשך טיפול בארץ (עמ' 924 לפרוטוקול).
כשלושה שבועות לאחר שיחה זו, לדברי ד"ר מטץ, התקשר אליה שוב נחום מרום ואמר שהוא החזיר את אחיו מאנגליה, אך לא הגיע איתו לטיפול מכיוון שבינתיים אחיו היה בטיפול אצל פסיכיאטר בכיר אחר, ד"ר הנרי סילבר. לדברי ד"ר מטץ היא מכירה את ד"ר הנרי סילבר והוא ותיק ממנה במקצוע. ד"ר מטץ סיפרה כי נחום סיפר לה באותה שיחה שבאיזשהו שלב של הטיפול באודי, נעשתה פניה לפסיכיאטר המחוזי על ידי המשפחה שעמה הוא התגורר, הוצאה הוראת אשפוז ואודי מאושפז בבית החולים מזרעה. ד"ר מטץ ציינה כי היא מוכנה לתת חוו"ד נוספת או הערכה של מצבו במידה ותהיה פניה מהרופא המטפל שלו במזרעה או במידה ואודי יגיע לחופשה בבית וירצה להבדק אצל ד"ר מטץ.
ד"ר מטץ העידה כי כאשר אודי הגיע לחופשה בביתו בסוף שבוע, אחיו, נחום, הביא אותו אליה ביום 11.6.99, יום שישי בערב. על פי דברי ד"ר מטץ, כאשר אדם המאושפז באשפוז כפוי יוצא לחופש, ההחלטה של הרופאים המטפלים להוציאו לחופש היא כתוצאה ממסקנה שהסיכון ממנו איננו קיים עוד או שלא קיים באותה מידה ולכן ברגע שהוא הוצא לחופש, הוראת האשפוז איננה תקפה עוד. לכן, אם אודי לא היה רוצה לחזור לאשפוז, אי אפשר היה לחייב אותו.
ד"ר מטץ סיפרה כי באותו מועד בדקה את אודי והתרשמה שמדובר באדם שהוא חולה במחלת נפש. בעת הבדיקה, לדבריה, לא מצאה ד"ר מטץ מצב חריף או עדות לסיכון חריף. ד"ר מטץ ציינה כי לא היו לה מספיק נתונים בזמן הבדיקה על מנת לפנות לפסיכיאטר המחוזי להוציא הוראת אשפוז. כמו כן, ציינה כי אודי טען שהוא בריא לחלוטין ולא חושב שהוא זקוק לתרופות. לדברי ד"ר מטץ, סוכם כי אודי יחזור לבית החולים מזרעה, ישוחרר לפי הנוהל מבית החולים ויבוא לקבל המשך טיפול אצל ד"ר מטץ. ד"ר מטץ סיפרה כי בפועל הגיע אודי עוד מספר פעמים לקבלת המשך טיפול וד"ר מטץ נתנה לו טיפול בתרופות אנטי פסיכוטיות, למרות שהוא טען שהוא בריא ולא זקוק לתרופות. לדברי ד"ר מטץ, אחיו ואחותו של אודי ניסו להסביר לו שמצבו הנפשי איננו תקין ושהוא זקוק להמשך טיפול. ד"ר מטץ סיפרה כי התרשמה שהמשפחה מאוד דואגת לאודי ורוצה לקבל על עצמה אחריות למצבו ולעזור.

עדותו של ד"ר נביל ג'רייסי:
בהודעתו במשטרה מיום 20.12.99 (ת/77) סיפר ד"ר ג'רייסי כי אהובה פנתה אליו טלפונית, לאחר שהציגה את עצמה כקצינת משטרה, מאחר והייתה לד"ר ג'רייסי היכרות קודמת עמה במסגרת עבודתה, וסיפרה ל ד"ר ג'רייסי על בחור שהוא בן משפחה שלה ויש חשד שיש לו בעיות נפשיות, היה בטיפול אצל ד"ר סילבר והתפרע ביום הבחירות ושאלה את ד"ר ג'רייסי מה ניתן לעשות כדי לעזור לו וכיצד ניתן להביאו לאשפוז בבית החולים מזרעה. ד"ר ג'רייסי ייעץ לאהובה לעשות זאת דרך ד"ר סילבר שמכיר את אודי ויכול גם להפעיל את סמכויות החוק לצורך אשפוזו. מאוחר יותר, לדברי ד"ר ג'רייסי בהודעתו במשטרה, פנה אליו ד"ר מוגילנסקי, סגן מנהל ביה"ח מזרעה, דיווח שמדובר בצעיר במצב פסיכוטי עם סיכון לעצמו וביקש מד"ר ג'רייסי הוראת אשפוז. ד"ר ג'רייסי מסר הוראת אשפוז טלפונית באותו ערב, למרות שהפקס ובו מכתב הפניה בבקשה להוראת אשפוז נשלח רק למחרת היום.
בחקירתו הנגדית בבית המשפט ציין ד"ר ג'רייסי כי נתן את הוראת האשפוז על פי הנתונים שהעביר לו הפסיכיאטר הבודק. כמו כן, בחקירה הנגדית אישר ד"ר ג'רייסי כי ייתכן ואהובה אמרה לו שמדובר במישהו שקשור למשפחה ולא "בן משפחה", כפי שטען בהודעתו במשטרה.

עדויות ההגנה:
עדותו של דני רוזן:
דני העיד בביהמ"ש כי הוא תושב מצפה מנות, בן זוגה של אהובה ואביהם של אורן והדס, אשר הם ילדיו מנישואין קודמים. דני העיד באריכות לגבי עברו הצבאי והתעסוקתי. אשתו הראשונה חלתה בסרטן ונאבקה במחלה שנים רבות, עד למועד פטירתה בשנת 1993. כאשר חלתה אשתו מצבו הכלכלי היה טוב ומבוסס, אך כאשר אשתו נפטרה, מצא את עצמו, לדבריו, במצב כלכלי גרוע עם הרבה מאוד חובות ונושים (עמ' 1061-1063 לפרוטוקול). עקב כך נאלץ למכור את כל רכושו ולעשות איחוד תיקים בהוצל"פ. דני סיפר כי כתוצאה מפטירת אשתו, בתו נכנסה לטראומה ונאלצה לעבור טיפולים פסיכולוגיים.
דני העיד לגבי היכרותו עם אודי דרך בנו, אורן, על היוודעותו למחלתו של אודי ואשפוזו בבית החולים באנגליה. דני טען כי לא ידע באיזה בית חולים אודי היה מאושפז באנגליה, אך ידע שאודי אינו סטודנט, כפי שמשפחתו חשבה, ולכן אמר למשפחתו של אודי שאשפוזו עלול להגיע לסכומים של עד 500 דולר ליום, במידה ואודי מאושפז בבית חולים פרטי. דני סיפר שעם הגיעו ארצה, בא אודי בלווית אורן לביתם של הנאשמים במנות ומשיחות שערך עמו, הרגיש דני שמשהו לא בסדר ולעיתים אודי דיבר לא לעניין. כמו כן, לדבריו, אודי סיפר שבאנגליה נגנבו ממנו השיקים וכרטיס האשראי שלו ולכן הוא מודאג שירוקנו את חשבון הבנק שלו באנגליה. דני סיפר שאודי התקשר לבנק באנגליה ולאחר מכן אמר לו "דני, גילחו לי את הכסף.. אני חילקתי את השיקים, חילקתי את כרטיסי האשראי, בבית החולים לקחו לי..". לאחר זמן מה, לדברי דני, אמר לו אודי "תשמע, דיברתי עם הבנק, הנה שיקים, אני כותב שיקים להעביר את הכסף, אבל הבנק, עד שהשיקים יפרעו יקח זמן, צריך לעשות פעולה הרבה יותר דחופה". לדברי דני אודי אמר שהוא חייב לבצע העברה של הכסף, אך אין לו לאן להעבירו וכי הוא לא רוצה שמשפחתו תדע כמה כסף יש לו מאחר וזה כסף שהוא "גילח" מהמשפחה כאשר מכר בית שהיה שייך להוריו. דני טען כי אודי סיפר לו שכל חשבונות בני משפחתו מתנהלים בבנק לאומי וכי הוא קיבל הודעת עיקול מביטוח לאומי ולכן לא רצה להפקיד את הכסף בחשבונו בבנק לאומי. דני סיפר כי אודי ביקש להעביר את הכסף לחשבונו של אורן, אך הדבר לא היה אפשרי בשל עיקול שרבץ על חשבונו של אורן וכן לא ניתן היה להעביר את הכסף לחשבונו של דני, אשר היה חשבון עסקי ולכן אודי הציע להעביר את הכסף לחשבונה של אהובה. דני הסכים ומסר לאודי את מספר החשבון של אהובה. דני העיד כי הוא מטפל בחשבון זה, למרות שהחשבון שייך לאהובה, וכי אהובה חזרה מאוחר אותו יום ולא הייתה בבית בשעת התרחשויות אלה. לדבריו, אודי נכנס לחדר העבודה של דני וישב שעות על גבי שעות על מנת לנסח מכתב באנגלית המורה לבנק להעביר את הכספים. דפי הטיוטא הוצגו לבית המשפט (נ/30 ו- נ/31).
דני סיפר כי למחרת הבוקר, כאשר התעורר, ראה שאודי סיים להכין את טיוטת המכתב והכין גם חמישה שיקים - אחד על סך 10,000 פאונד ועוד ארבעה שיקים על סך 1,000 פאונד כל אחד. דני שאל אותו לפשר השיקים ואודי סיפר לו כי הוא חושש שהמכתב ילך לאיבוד וכי חילק את הסכום של 14,000 פאונד לשיק גדול ועוד 4 שיקים קטנים מאחר ולא היה בטוח בסכום שנשאר בחשבונו וחשש שאם ירשום שיק אחד גדול, השיק יחזור וימשיכו לגנוב מחשבונו כספים. לדברי דני, למחרת היום, יומיים לאחר שאודי הגיע להתארח בבית הנאשמים, נסעו דני, אודי ואורן לסניף UPSבחיפה ואודי שלח את המכתבים. דני הסביר שכוונתו של אודי הייתה להציל את הכסף שנשאר בחשבונו באנגליה ובמידה והכסף היה מתקבל, הוא היה מוחזר מיידית לאודי, אך בפועל המכתבים לא הגיעו ליעדם והשיקים לא נפרעו.
דני העיד כי לאור התנהגותו המוזרה של אודי, התקשר דני לד"ר קרא, שהיה בעבר בן זוגה של אהובה. לדבריו, ד"ר קרא, אשר הינו פסיכולוג קליני, הציע לו שאודי ייבדק על ידי ד"ר סילבר, שהוא מומחה בתחום. דני לא הכיר בעבר את ד"ר סילבר, אשר שוחח עמו בטלפון וד"ר סילבר אמר לו שזה תחום הטיפול שלו. במקביל שוחח דני עם ניבה ואמר לה שאודי זקוק לטיפול וכי דני מוכן לקחת על עצמו את כל המנהלה סביב הנושא, אך אינו יכול לשאת בעלויות הכלכליות של הטיפול הרפואי באודי. לדברי דני ניבה מיד אמרה לו "דני, אנחנו נישא בכל העלויות הכלכליות, כל מה שצריך, אנחנו מוכנים לקחת את זה על עצמנו". דני סיפר שניבה שאלה אותו מה הערכתו ודני העריך שהעלות הכלכלית של טיפול כזה אצל פסיכיאטר נעה בסביבות 50,000 ₪. לדבריו, דני רצה להימנע ממצב שבו הוא יתחיל את הטיפול באודי אצל ד"ר סילבר ויגיע למצב שייאלץ להפסיק את הטיפול בגלל מחסור כספי (עמ' 1097 לפרוטוקול).
טענה זו של דני עומדת בניגוד לגרסאותיהם של בני משפחת רחמים/מרום, אשר העידו בבית המשפט כי דני סיפר להם שהוא לוקח את אודי לשני פסיכיאטרים, כי הכסף שהועבר אליו אוזל ויש צורך בכספים נוספים למימון הטיפולים.
דני סיפר בעדותו בבית המשפט כי נהג להפקיד שיקים לחשבונה של אהובה, מאחר ואהובה השכירה מחסנים לחברת הגניזה אותה מנהל  דני ומדי שנה שילמה חברת הגניזה לאהובה סך של 17,000 דולר, כדמי שכירות עבור השכרת המחסנים. דני הציג לבית המשפט שוברי הפקדה (נ/33) המתייחסים לשנת 99' ולפיהם הופקדו לחשבונה של אהובה בשנה זו סכומים המסתכמים בסך של כ-66,000 ₪ וכן שוברי הפקדה (נ/34) המתייחסים לשנת 98' ולפיהם הופקדו סכומים המסתכמים בסך של כ-96,000 ₪. דני הסביר כי הסכומים היוו החזרים בגין השקעה שהשקיעה אהובה במבנים שהושכרו לחברת הגניזה. כן הסביר דני כי לא נהג לבקש מאהובה רשות להפקדת הסכומים בחשבונה ואף לא הודיע לה כאשר הוציא כסף מהחשבון.
דני העיד בבית המשפט כי לאחר שנותק הקשר עם אודי ומשפחתו ולאחר ששמע דני כי אודי שוחרר מבית החולים, ניסה דני ליצור קשר עם משפחתו של אודי על מנת להחזיר את הכסף, אך בני המשפחה סירבו לדבר עמו והאחות ניבה טענה שאינה יכולה לדבר עמו על הנושא (עמ' 1153 לפרוטוקול).
עדותו של דני בבית המשפט מתיישבת עם אמירותיו בהודעותיו במשטרה, אשר נמסרו מיד עם מעצרו. כמו כן, עדותו מתיישבת עם עדותה של אהובה. עם זאת, בעדותו של דני בבית המשפט נמצאו מספר אמירות אשר אינן מתיישבות עם ראיות אחרות שהובאו בתיק. אציין בקצרה כי דני העיד לגבי שיחות טלפון אשר התקיימו בינו ובין נשיא המדינה לשעבר, יצחק נבון, באשר לתרופות כנגד מחלת הסרטן. דברים אלה הוכחשו על ידי מר נבון, אשר טען כי איננו מכיר את דני ומעולם לא שוחח עמו בעניין נושא זה. כמו כן, נתגלו סתירות בין עדותו של דני בבית המשפט לבין עדותו תחת אזהרה במהלך חקירת יכולת שנערכה לו בפני ראש ההוצאה לפועל (ת/90) ובין הצהרת הנכסים שמילא במהלך חקירה זו (ת/95). למרות העובדה שסתירות אלו, שנתגלו בעדותו של דני, אינן מהותיות לעניין תיק זה, משפיעות הן לעניין אמינותו ואמינות גרסתו.
יאמר מיד, כי דני הינו אדם המייחס לעצמו יכולות ותארים אשר אין הוא זכאי להם. אמנם, עלה ממכלול העדויות כי דני עבד בתקופה מסוימת באנגליה במערך הקשור בהבטחת מוסדות הקשורים למדינה, לרבות הסוכנות היהודית, ואולם מכאן ועד היותו בכיר בזרועות המודיעין הישראליות המרחק רחוק. כך גם גרסתו לפיה סייע בהספקת תרופות לשם טיפול באשתו המנוחה של הנשיא נבון. גרסה זו התגלתה כמחוסרת בסיס וזאת בעדותו של הנשיא לשעבר, שהכחיש כל היכרות או קשר כלשהו עם דני. ואולם אין באירוע זה כדי להשפיע על הראיות הרלוונטיות לאישומים שיוחסו לדני. היכולות שייחס לעצמו דני להסדיר עניינים שונים ברחבי עולם מהוות, במקרה הטוב, התרברבות סתמית ובמקרה הפחות טוב שגעון גדלות. ואולם אין בכל אלה כדי להשפיע על העובדות העיקריות הרלוונטיות לאישומים המיוחסים לו.
במילים אחרות, דני נוטה להגזים בכל הדברים אשר הוא מייחס לעצמו, לעברו, ליכולותיו האישיות ולכישוריו (הגזמה זו היא גם הבסיס למעורבותו באירועים נשוא האישומים האחרים, אירועים שבבסיסם תחושתו שהוא בעל העמדה ובעל היכולת להכתיב ולקבוע עובדות בכל מקום בו הוא חי). בעניין זה הוא אינו אמין. ואולם בכל הנוגע לעובדות שבבסיס הפרשה, המתייחסות לטיפול שניתן לאודי, החל מהבאתו לארץ, עובר להפנייתו לד"ר סילבר ועד לאשפוזו וניתוק המגע בין דני ובין משפחת רחמים, גרסת דני אמינה והיא גם נתמכת בעדויות רבות של אנשים אשר אין להם קשר אישי עמו, כגון  פקידי הבנק (בכל הנוגע לאופן הטיפול בחשבונה של אהובה), הרופאים בבית חולים מזרע, ד"ר סילבר וכן בעדויות בני משפחת רחמים עצמם.
הלכה היא כי בימ"ש יכול לפצל דברים שנמסרים בעדות ולדלות מהם את קטעי האמת, תוך האבחנה שבינם ובין דברי שקר. בהתאם, אני קובע כי בכל הנוגע לעובדות הרלוונטיות לאישום, גרסתו של דני אמינה. סיפוריו בכל הנוגע לעברו הבטחוני, קשריו חובקי עולם ומעורבותו באספקת התרופות לגב' נבון המנוחה, הם ככל הנראה פרי דמיונו, וגם אם יש בהם גרעין של אמת, בעיקרם אלו דברי גוזמה.

עדותה של אהובה תומר:
אהובה העידה בבית המשפט כי דני נהג להפקיד לחשבונה שיקים לתשלום דמי השכירות עבור המחסנים שהשכירה לחברת הגניזה. לדבריה, לא ידעה כלל על העברת הכסף מחשבונו של אודי לחשבונה וחתמה על גב השיק חתימת היסב מבלי לראות את קדמתו ומבלי לדעת מהו סכום השיק. כך גם טענה כי חתמה על ת/4 - מסמך לגביית מטבע חוץ - מבלי להביט בסכום המופקד וזאת מאחר והסכום נכתב לאחר חתימתה על המסמך. אהובה העידה כי חתימות כאלה לבקשתו של דני ניתנו על ידה כדבר שבשגרה ולא היה בכך כדי למשוך את תשומת לבה. אהובה ציינה כי אם הייתה רואה את הסכום המופיע בכסף זר על גבי המסמך לגביית מטבע חוץ, הדבר היה מדליק אצלה נורה אדומה, אך מאוחר יותר ציינה כי אם היה נודע לה דבר בקשתו של אודי להעביר את הכספים מחשבונו לחשבונה, הייתה מוכנה לסייע לו בכך ולא הייתה מתנגדת.
עניין התשלום בגין שכירות המחסנים לא עלה בדברי אהובה בשימוע שנערך לה במשטרה (ת/97). אהובה טענה בשימוע זה שהיא נוהגת לפנות לאמה כאשר היא מגיעה לגרעונות גדולים בחשבונה. בחקירתה טענה אהובה שדני מרוויח כסף בעבודה שלו וכך הוא מכסה את חובה בבנק (ת/41). במהלך עדותה בבית המשפט הסבירה אהובה כי בתחילת חקירתה על ידי מח"ש לא ידעה במה מדובר ובאיזה הקשר היא נחקרת, מאחר ולא הייתה מודעת לניסיון העברת הכספים מחשבונו של אודי. על כן, כנראה לא סיפקה את ההסבר אודות השכרת המחסנים. בעדותה בבית המשפט הסבירה אהובה כי הסכומים שמפקיד דני לחשבונה באים מחברת הגניזה בה הוא עובד ולא ממשכורתו הפרטית.
אהובה העידה כי יש ברשותה חשבון השקעות, שם הייתה יתרת זכות של כ-200,000 ₪ באותה תקופה וכן כי היו לה תוכניות חסכון וקופת גמל בסניף הבנק בו התנהל חשבונה, אשר שמשו כבטחונות ליתרת החובה בחשבון ואשר ניתן היה לפדותם. כן העידה אהובה כי אימה היא אישה אמידה שכיסתה בעבר מינוסים שהיו לה ולכן יכלה גם הפעם להיעזר באימה.
עדותה של אהובה הייתה מהימנה ונתמכה בראיות ובעדויות הנוספות אשר הוצגו בפני בית המשפט. על כן, אני מקבל את עדותה וקובע כי היא אמינה.

עדותו של אורן רוזן:
אורן הינו בנו של דני אשר היה חברו של אודי ובאמצעותו נוצר הקשר בין אודי לבין הנאשמים. אורן סיפר בעדותו בבית המשפט אודות היכרותו עם אודי והקשר עמו. כמו כן, סיפר אורן כי בתקופה מסוימת, מאחר וידע שמצבו הכלכלי של אודי לא היה טוב, הציע לאודי לסייע לו בסכום כסף חודשי או לתת לו את כרטיס האשראי בחשבונו אשר באנגליה, אך אודי לא אמר שהוא צריך את זה. על רקע זה, לפי דברי אורן, שאל אורן את אודי בהתכתבויות דואר אלקטרוני שנשלחו בין השניים, על מצבו הכלכלי, מאחר ורצה לסייע לו.
אורן סיפר שהקשר בין אודי לבין דני, אביו של אורן, היה קשר טוב מאוד והם נהגו לשוחח רבות על פוליטיקה וכלכלה ונהגו לצאת ביחד למסעדות. לדברי אורן הקשר של אודי עם משפחתו היה קריר והוא כמעט ולא דיבר עם אחיו.
אורן העיד כי בחודש אפריל 99' החל להרגיש שמכתביו של אודי כוללים הרבה אמרות מוזרות ולכן התקשר אליו. משיחת הטלפון עמו, הבין אורן שאודי לא בסדר והתייעץ עם אביו, דני. דני דיבר עם אודי והציע לו להגיע לישראל. אורן סיפר כי לא ידע באיזו טיסה אמור להגיע אודי ולכן ישב וחיכה לו בשדה התעופה כמעט יממה. משאודי לא הגיע, דני דיבר עם משפחתו של אודי והתברר לו כי אודי אושפז בבית חולים. בתקופת אשפוזו בבית החולים דיברו השניים בטלפון על חשבונו של אורן בסכומים המגיעים לאלפי שקלים (נ/15 - נ/17). לאחר מכן, לדברי אורן, הוא ארגן ביחד עם אחותו של אודי, ניבה, את הבאתו של אודי מחו"ל לישראל, אך ברגע האחרון התברר לו שיש נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ ולכן לא יכול היה להתלוות לניבה (עמ' 734 לפרוטוקול).
כאשר הגיעו אודי וניבה לישראל, אורן חיכה להם בשדה התעופה, אך אף אחד ממשפחתו של אודי לא הגיע לשדה התעופה. בזמן הנסיעה משדה התעופה הציע אורן לאודי לבוא לביתם אשר במנות, משום ששקט ושם הוא יוכל לנוח. כאשר הם הגיעו לבית משפחת רחמים, אף אחד לא חיבק את אודי ואף אחד לא התלהב. האמא הציעה לו לאכול, אך האווירה הייתה קרה. אורן העיד כי אף אחד מבני המשפחה לא הפציר באודי להישאר בבית, כי נחום כלל לא נכח באותה פגישה וכי אורן לא זירז את אודי לעזוב את הבית.
אורן העיד כי כאשר אודי הגיע לארץ הוא דיבר כרגיל והיה בסדר, כפי שאורן מכיר אותו, אך כאשר אורן ודני שאלו את אודי מה קרה באנגליה, אודי החל לדבר באופן מוזר וסיפר דברים שנראו לאורן ולדני כלא הגיוניים. אודי סיפר שרדפו אחריו, כאשר היה במונית, וכי הוא נתן את כרטיס האשראי, פנקסי השיקים והקוד הסודי שלו וכי יש לו כסף בחשבון בנק באנגליה שעלול להמשך מהחשבון על-ידי אלו שאוחזים בשיקים ובכרטיס האשראי שלו. דבריו של אורן באשר למעשיו של אודי בהמשך מתיישבים עם עדותו של דני ולפיהם אודי ביקש להעביר את הכסף שלו, אך לא ניתן היה להפקידו לחשבון הבנק של אורן או של דני. כמו כן, אודי לא רצה להפקיד את הכסף לחשבון משפחתו מאחר ולא רצה שידעו שיש לו כסף. על כן, נפלה ההחלטה להעביר את הכספים לחשבון הבנק של אהובה. לכן ישב אודי וכתב את המכתבים ואת השיקים, כפי שפירט גם דני בעדותו.
אורן סיפר כי כמה ימים לאחר הגעתו ארצה, התחיל אודי להתנהג באופן מוזר ולריב עם אנשים זרים, לכן אורן העדיף שאודי ישהה בבית הנאשמים במנות ולא בדירתו ואביו, דני, דאג לאודי לטיפול רפואי. לאחר מכן התברר לאורן מאביו שאודי הפך להיות אלים ולכן אושפז בבית החולים מזרעה. אורן העיד כי משפחתו של אודי לא ביקרה אותו בבית החולים ולא שמרה על הקשר עמו.
עדותו של אורן תאמה את עדותו של דני לגבי האירועים. לא נתגלו סתירות בעדותו של אורן ועל כן אני קובע כי עדותו הייתה מהימנה.

עדותו של אבנר בן שטרית:
עד זה זומן על ידי המאשימה להעיד בהקשר לאישום השני. ואולם, בחקירה הנגדית נשאל גם על אירועים הקשורים לאישום הראשון. אבנר סיפר כי דני ביקש ממנו לעזור לו בחיפושים כאשר אודי ברח מבית החולים מזרעה וכי הם עשו יחד סיבובים בג'יפ של אבנר לחפש אחר אודי. אבנר לא היה עם דני כאשר אודי נמצא בצומת כברי. אבנר העיד כי ראה את אודי אצל הנאשמים בשבועיים שהתארח בביתם וכי דני היה צמוד לאודי 24 שעות וטיפל בו. אבנר העיד כי שאל את הנאשמים אם אין להם מה לעשות ומדוע הם מארחים את אודי בביתם וכי הם השיבו כי "זה חבר של הבן שלנו ואנחנו חייבים לטפל בו ולעזור לו ואנחנו נשקם אותו לאט לאט. אין לו מקום אחר להיות". כן סיפר אבנר כי דני לקח את אודי איתו לעבודה, לארוחות אצל חברים, למסעדות וכי הם היו מבלים ביחד.
גרסתו של אבנר הייתה אמינה ויש בה כדי לחזק את גרסת הנאשמים בכל הנוגע לטיפול שניתן לאודי בעת ששהה בביתם ועד שהועבר לבית חולים מזרע.

סיכום ממצאים עובדתיים בנוגע לאישום הראשון:
באישום זה מואשמים הנאשמים בעבירות של קשירת קשר לשם ביצוע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.
כפי שכבר צויין לעיל, את עדויות בני משפחת רחמים/מרום יש לחלק בין עדויות בנוגע לעובדות עליהן הם יודעים מידיעה אישית ובין תחושות ופרשנות שניתנה על ידם לאירועים שקרו לאחר מכן. בכל הנוגע לעצם נסיעתה של האחות ניבה לחו"ל ואופן הגעתו של אודי לארץ וכן בכל הנוגע לסכומים שהועברו על ידי ניבה לדני, נמסרו גרסאות אמינות שבעיקרן גם אינן שנויות במחלוקת. בכל הנוגע לטיפול הפסיכיאטרי שסיפק דני לאודי, תנאי האירוח של אודי אצל דני, הפעולות שנעשו בעניין העברת כספים מחשבונו של אודי לארץ ואופן אשפוזו, גרסת בני המשפחה הינה בגדר של פרשנות המבוססת על ניתוח בדיעבד של האירועים, כפי שהם סבורים שאירעו. מדובר בגרסאות שאינן אמינות ולמעשה אין הן יכולות להוות ראיה כלל, מאחר ואין מדובר למעשה בעובדות אלא בהשערות ובפרשנות.
עוד יצויין, כפי שכבר צויין לעיל, כי יש בעדויות בני המשפחה, ובמיוחד בעדות האח, ד"ר מרום והאחות, גב' ארנונה מרום, סתירות ואמירות אשר אינן מתיישבות עם עיקרי הראיות שבתיק זה. מדובר בגרסאות שאינן אמינות וניכר בהן שמטרתן הוצאת כעסים וייחוס מעשים שלא נעשו לנאשמים.
בסיכומו של דבר, אני קובע שהוכחו העובדות הבאות שהן רלוונטיות לאישום:
א.    אודי הגיע לארץ לאחר שעבר התקף פסיכוטי בחו"ל.
ב.    אודי ביקש להגיע לביתם של הנאשמים, וזאת על-פי המלצת חברו אורן, ושהה שם מרצונו.
ג.     דני הבטיח לדאוג לטיפול רפואי/פסיכיאטרי וכן לצרכיו האחרים של אודי.
ד.    לשם מימון עלויות החזקתו של אודי במנות, והטיפול הרפואי בו, ביקש דני מבני משפחת רחמים, שיעבירו לו סך של 50,000 ₪, וזאת מאחר והעריך כי סכום זה יהיה דרוש לצורך הטיפול הנ"ל.
ה.    בני משפחת רחמים העבירו, באמצעות האחות ניבה, את הסכום הנ"ל לדני.
ו.      דני דאג לכל צרכי המחייה של אודי ואירח אותו בביתה של אהובה, במנות.
ז.     דני דאג להביא את אודי לפסיכיאטר מומחה, ושילם לפסיכיאטר עבור הטיפול.
ח.    כאשר הגיע אודי לארץ, והיה במצב נפשי תקין, התעורר אצלו חשש בדבר כספים המוחזקים בחשבון הבנק שלו באנגליה. לבקשתו, איפשר לו דני להעביר את הכספים לארץ, וזאת בדרך של הפקדתם בחשבון הבנק של אהובה, וזאת בלא התייעצות עמה.
ט.    הוכח כי במערכת היחסים שבין בני הזוג ביצע דני פעולות של הפקדות כספים לחשבונה של אהובה, וזאת כענין שבשיגרה, ובלא שהוא נזקק לאישור מיוחד ממנה ובלא שהוא מדווח לה על כל פעולה, מעבר להעברת מידע מקובלת בין בני זוג
י.      בשלב מסוים תקף את אודי התקף פסיכוטי אשר חייב את אשפוזו.
יא.   לאחר שהנאשמים ביררו כיצד ניתן להביא את אודי לבית חולים, הביא דני את אודי לבית החולים מזרעה, שם אובחן אודי כלוקה בהתקף פסיכוטי פעיל ואושפז על-פי החלטת הצוות המקצועי.
יב.   למחרת אשפוזו ברח אודי מבית החולים ודני, ביחד עם חברים מהישוב, סרק את אזור הגליל המערבי, עד שאודי אותר מסתובב עירום באזור צומת כברי והוחזר לבית החולים להמשך טיפול.
יג.    הרופאים והוועדות הרפואיות שבחנו את מצבו של אודי, קבעו שאשפוזו נחוץ וחיוני.
יד.    מעורבותה של אהובה באשפוז היתה בשיחת טלפון לבית החולים, כדי לברר את הליך קליטתו האפשרי של אודי לבית החולים, ומעבר לכך לא היתה מעורבת בהליך האשפוז ומעורבותה בפרשה היתה מעצם האירוח של אודי בביתה.
טו.   לא התעלמתי בכל הנוגע לאישום זה, מהעדר האמינות של דני בכל הנוגע לגירסתו כי סייע למשפחת הנשיא נבון בהשגת תרופות עבור הגב' אופירה נבון ז"ל. גירסה זו נשללה על-ידי מר נבון. גם אם הציע דני הצעה כלשהי למי מעובדי בית הנשיא, נראה שלא נעשה בכך שימוש ובכל מקרה טענת דני כי היה בקשר ישיר עם מר נבון, אינה אמת. כמו כן האדיר דני את שמו כאשר העיד על פעילותו הבטחונית בחו"ל. בענין זה אמנם יש גרעין של אמת במובן זה שדני אכן סייע בפעולות אבטחה, ואולם לא הרבה מעבר לכך. עובדות אלו נלקחו בחשבון במסגרת הארכת מהימנות דני, כפי שגם צוין לעיל. יחד עם זאת, אין בעניינים אלו כדי להשפיע על התשתית העובדתית, ככל שהדבר נוגע לעובדות הרלוונטיות לאישום, וממילא אין בכך כדי להוביל להרשעתם של הנאשמים.

המסקנה המשפטית
הראיות שבפני בית המשפט באישום זה הינן ראיות נסיבתיות. אין הן מוכיחות במישרין כי הנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. על ביהמ"ש להסיק עפ"י ההגיון, שכל ישר וניסיון החיים, האם ביצעו הנאשמים את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. הפסיקה קבעה כללים בעניין זה, ראה לדוג' ע"פ 898/79 גבריאל בן יעקב פיצחזדה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 829:
"... שהוכחות נסיבתיות יכולות לשמש בסיס להרשעת הנאשם רק אם הם שלובות ואחוזות זו בזו באופן שהן מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה והיא שהנאשם ביצע את מעשה העברה...".
וראה י. קדמי, על הראיות, חלק שני, (מהדורה תשס"ד-2003), עמ' 692:
"נותר מקום למסקנה "אחרת"- ואפילו על דרך של ספק- לא תשמש הראיה הנסיבתית בסיס לקביעת הממצא."
הכלל שנקבע בשורה ארוכה של פסקי דין הוא כי ניתן להרשיע על סמך ראיות נסיבתיות רק כאשר אין אפשרות לקיומה של תזה הגיונית אחרת. ראה:
ע"פ 641, 622, 543/79, אבישי נגר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 113, עמ' 139-140;
ע"פ 3974/92 מוריס אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565, עמ' 570 - 569;
ע"פ 6527/94, מנצור אחמד ע' עזיז ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 732, עמ' 736-737;
ע"פ 728/84, שמעון חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, עמ' 621-620;
ע"פ 7293/97, ז'אפר עאמר ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 98(4), 194, 196;
ע"פ 3792/01, מחלוף פדידה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 926, עמ' 931;
ע"פ 854/02, מאיר (מישל) אדרי נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 913, עמ' 917.
סבור אני כי המסקנה אותה מבקשת המאשימה מבית המשפט לאמץ במקרה זה, איננה המסקנה ההגיונית היחידה האפשרית מהראיות, כפי שהוצגו בפני בית המשפט. יתירה מזאת, וכפי שיובהר, אני סבור כי לא הוכחה התשתית העובדתית שבבסיס כתב האישום באשר לאישום הראשון.
סעיף 415 לחוק העונשין עוסק בעבירה של קבלת דבר במרמה. המונח "מרמה" מוגדר בסעיף 414 לחוק העונשין כ: "טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת".
לשם הרשעה בעבירה של קבלת דבר במרמה או בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה, יש צורך בכך שלנאשם תהיה ידיעה ממשית וברורה שטענתו הינה כוזבת.
ראה לעניין זה:
ע"פ 555/77 שלמה רבי ו-2 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 762, עמ' 772-773;
ע"פ 5734/91 מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות, פ"ד מט(2), 4, עמ' 21-22;
י. קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון   (מהדורה מעודכנת, תשנ"ה - 1995), בעמ' 417.
המירמה שיוחסה לנאשמים הינה כאשר קיבלו לידיהם כספים ממשפחת רחמים, וניסו לקבל כספים מחשבונו של אודי באנגליה, וזאת תוך ניצול מצבו הנפשי ומצוקת המשפחה, כמפורט בכתב האישום. סבור אני כי עובדות אלו לא הוכחו במובן זה שלא הוכח רכיב ה"מירמה".
בכל הנוגע לכספים שקיבל דני ממשפחת רחמים - דני אמר למשפחה כי הכסף נחוץ לשם מימון הטיפול הרפואי/פסיכיאטרי והוצאות אירוחו של אודי בביתו. בפועל, אירח דני את אודי ודאג לספק לו טיפול פסיכיאטרי על-ידי מומחה בעל שם. מהסכומים שכבר שולמו למומחה (ד"ר סילבר) ובהתחשב בעלות אירוח (הוצאות כלכלה וכדומה), לא ניתן לומר שהסכום שדרש דני מהמשפחה הינו סכום בלתי סביר, ומהראיות לא ניתן לומר שדני לא התכוון להשתמש בכספים שהועברו אליו על-ידי משפחת רחמים לייעוד עבורו דרש את הכספים, דהיינו למימון האירוח והטיפול הרפואי באודי. בהתאם, לא הוכח כי הכספים שהתקבלו ממשפחת רחמים התקבלו במירמה.
בכל הנוגע לכספים שניסה אודי להעביר מחשבון הבנק שלו באנגליה לחשבונות הבנק של הנאשמים - לא הוכח כי הפעולות הנ"ל לא בוצעו על-ידי אודי בעת שמצבו הנפשי היה כשיר, וזאת על-פי רצונו החופשי. לא הנאשמים הם אלו שניסו להעביר את הכספים, אלא אודי ניסה למשוך את הכספים, ומכאן שאין לייחס להם עבירה של נסיון לקבלת דבר במירמה. יתירה מזאת, לא הוכח כי הנאשמים לא התכוונו להעביר את הכספים לאודי ו/או לאפשר לו להשתמש בהם לצרכיו, כפי שיבחר. מכאן, שלא הוכח גם בענין זה נסיון לקבלת דבר במירמה.
לא הוכחו כל הטענות שנטענו, לפיהן אושפז אודי ללא צורך רפואי ושלא כדין. הוכח מעבר לספק סביר שהאשפוז היה נחוץ ואושר על-ידי כל הגורמים הרפואיים בבית החולים מזרעה. הוכח כי אהובה לא השתמשה בתפקידה ובדרגתה כי לגרום לאשפוזו של אודי שלא כדין. יש לציין כי בעניין זה זנחה התביעה את טענותיה כי האשפוז היה לא תקין וכי אהובה זירזה באמצעות מעמדה את אשפוזו של אודי. בנסיבות אלה, מאחר והמאשימה לא התייחסה לנושא זה בסיכומיה, יש לראות את התביעה כמי שזנחה את הטענות לעניין זה.
ראה לעניין זה, על דרך ההיקש מקל וחומר:
ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח נגד סולל בונה, פד"י מז'(1), 311;
ע"א 447/92 הנרי רוט נגד אינטר קוטיננטל קרדיט קורפרישן, פד"י מט(2), 102;
ד"ר י. זוסמן סדר הדין האזרחי (הוצאת אמנון, מהדורה שביעית, 1995), עמ' 512.
אני קובע כי אין בראיות אשר בפני בית המשפט כדי להוכיח את עבירות המירמה שיוחסו לנאשמים. ממילא אין גם כל תשתית עובדתית לאישום שעניינו קשירת קשר לביצוע פשע. יאמר לענין זה כי מעבר לכך שאין תשתית ראייתית לעבירות מירמה, עולה מכל הראיות כי עיקרי הפעולות בוצעו על-ידי דני, כאשר אהובה אינה מעורה כלל בעניינים וטרודה בעבודתה בתחנת המשטרה בנהריה. גם אם סברתי שדני חטא בדרך זו או אחרת (ואינני סבור כך),  גם אז הייתי מורה לזכות את אהובה מעבירות המרמה שיוחסו לה מאחר וסבור אני שהדברים נעשו שלא בידיעתה, בלא תיאום עמה ואין לראותה בנסיבות אלה כשותפה לדבר עבירה.
מאחר וסבור אני כי אהובה לא הייתה שותפה למעשים (שכאמור אינני סבור שיש בהם עבירה), לא בשלב תכנון ולא בשלב ביצוע, לא ניתן לייחס לנאשמים עבירת קשר, מאחר ודני פעל בעצמו החל מאופן קליטתו של אודי בבית במנות, פנייתו למשפחת רחמים לקבלת כספים, טיפולו בנסיון להעברת כספים מאנגליה לארץ ועד לסיום המצער באשפוזו של אודי במזרעה. אהובה לא היתה מעורבת בכל המעשים הנ"ל, אלא הועמדה למעשה בפני עובדות שבעיקרן היו מוגמרות. מכאן, שלא ניתן לייחס עבירה של קשר ביצוע פשע, עבירה המחייבת תכנון מוקדם ושיתוף פעולה בין שניים או יותר.
בהתאם, אני מורה לזכות את הנאשמים מהאישומים שיוחסו להם באישום זה.
5.    האישום השני:
עניינו של אישום זה, המיוחס לאהובה בלבד, בטענה כי אהובה מסרה לדני פרטים מהרישום הפלילי של אדם בשם יוסי אסולין, שהוא מתחרה עיסקי של דני, תוך שהיא מנצלת לשם כך את תפקידה שלא כדין.
אין חולק כי בבית בו מתגוררים הנאשמים במנות, נתפס פלט מרשם פלילי של אותו אסולין. המחלוקת הינה בנסיבות הוצאתו של הפלט מהמאגר המשטרתי והגעתו לבית במנות.
עדי התביעה:
עדותו של חנא שאהין:
עד זה הינו רשם פלילי במשרד הרישום במשטרת נהריה. חנא העיד כי במסגרת תפקידו הוא מוציא פלטי מסוף ובהם נתונים על מרשם פלילי,  לחוקרים, למפקד התחנה, לראש משרד החקירות, מבצע הזנת תיקים ומעקב אחרי כל התיקים והמוצגים. כמו כן, סיפר כי הוא מוסר את כל המידע הזה רק במשרד הרישוי או במשרדו של האיש שמבקש ממנו את הפלט. חנא העיד כי אהובה הייתה מפקדת התחנה שלו בעבר וכי הוא מזהה את פניו של דני, אך לא יותר מזה. כמו כן, העיד כי מעולם לא מסר למי מהנאשמים חומר שהוא אישום פלילי מחוץ לתחנת המשטרה.
בחקירתו הנגדית העיד כי אהובה ביקשה ממנו במסגרת העבודה ולצורכי תפקידה, פלטים מדי פעם, מאחר ולא היה מסוף במשרדה.
עדותו של יוסי אסולין:
יוסי העיד בבית המשפט כי הוא בעל חברת שירותי גניזה בשם "א. שטרות בע"מ" וכי הוא מתחרה עם דני באותו ענף עסקי. יוסי סיפר כי הוא הקים את החברה שלו כאשר עסקו של דני כבר היה קיים ויוסי זכה במכרז לספק שירותי גניזה ללקוח שהיה שייך לדני לפני כן - נמל חיפה. על פי תנאי המכרז המפסיד במכרז היה צריך להעביר לזוכה את המיכלים, הקרטונים שבתוכם שומרים את חומר הגניזה. לכן, משזכה יוסי במכרז, דני העביר אליו את המיכלים. לדברי יוסי, הוא ודני היו מתחרים עסקיים, אך לא אויבים.
יוסי נשאל האם הוציא לעצמו פלט רישום פלילי מהמשטרה (ת/20) והשיב שלא. כן השיב כי מעולם לא נתן את פלט הרישום הפלילי שלו לדני. יוסי העיד כי יש לו שם פרטי נוסף - שמעון - אך חוץ מבני משפחתו הקרובים איש אינו יודע זאת. כן סיפר כי ביום העברת המיכלים מדני ליוסי, דני החל לקרוא לו שמעון, אך יוסי לא הגיב לשם הזה, מאחר ואיש לא נוהג לקרוא לו כך. בפעם השניה שדני קרא ליוסי שמעון, שאל אותו יוסי כיצד הוא יודע שקוראים לו שמעון ודני השיב "אתה אמרת לי", אך יוסי לא פגש את דני מעולם לפני אותו יום ולא סיפר לו על כך. יוסי שאל את דני בתגובה מתי אמר לו ודני אמר "אני יודע עליך עוד דברים". יוסי שאל "מה אתה יודע" ודני השיב "הרבה דברים. אתה בן אדם טוב".
עדותה של פני רבינוביץ':
עדה זו עובדת במחלקה לחקירות שוטרים במודיעין. פני סיפרה כי התבקשה לבדוק כלי רכב שהיו בבעלותו של אסולין יוסף ביום 11.11.98 ומהבדיקה עלה כי היו שלושה כלי רכב בבעלותו ועוד כלי רכב אחד הרשום על שמו אך היה לו אובדן גמור מיוני 97'.
עדותו של משה הילסון:
העד הינו שוטר העובד במטה הארצי של משטרת ישראל. משה סיפר בבית המשפט כי הוא התבקש לברר האם נשאלה שאילתא על כלי הרכב של יוסף אסולין לגבי תאריך 11.11.98. מן הבירור עלה כי בתאריך זה לא נשאלה שום שאילתא על רכבים אלה בכל משטרת ישראל. בחקירתו הנגדית הבהיר משה כי לא יתכן ששוטר או מוקדן יקליד מספר רכב ודבר זה לא יתועד. כן הבהיר משה כי הוא בדק שבאותו יום לא היה אובדן מידע ולכן אם הייתה שאילתא כזו, היא הייתה נרשמת. עדותו של משה מסכלת את טענתה של אהובה במהלך חקירתה במשטרה כי ייתכן ואת פלט הרישום הפלילי של יוסי אסולין ביקשה מכיוון שהבחינה ברכב חשוד, השייך לו, פורק סחורה.
עדי ההגנה:
עדותה של אהובה תומר:
אהובה העידה בביהמ"ש כי אינה זוכרת באילו נסיבות הוציאה את פלט ההרשעות הקודמות של יוסי אסולין, שהינו המתחרה העסקי של דני, בן זוגה, וככל הנראה עשתה זאת במסגרת עבודתה.
בחקירתה במח"ש (ת/42) אמרה אהובה כי יתכן וביקשה את הפלט במהלך נהיגה, כאשר ראתה רכב חשוד באיזור קריית חיים. כאשר נאמר לאהובה בבית המשפט כי הפלט של אסולין הוצא 20 שניות קודם להוצאת הפלט של הרבי אברהם שם טוב, פלט שאהובה הודתה שהוציאו בנוכחותה בתחנת המשטרה (ראה לענין זה דיון באישום הרביעי), השיבה אהובה כי ציינה במח"ש שאינה בטוחה בגרסה אשר מסרה שם באשר להוצאת הפלט של יוסי אסולין. אהובה הדגישה בהודעתה במשטרה כי הסבר זה הוא השערה בלבד מאחר וקרו כמה מקרים בהם ביקשה הוצאת פלטים בשל כך שאיתרה רכב חשוד בזמן נסיעה. במהלך עדותה בביהמ"ש העלתה אהובה הסבר אחר למציאת הפלט בביתה וטענה כי ייתכן והפלט היה מחובר ב"אקורדיון" הרישום הפלילי של שם טוב וכך הגיע לביתה.

סיכום ממצאים עובדתיים:
א.    כאמור לעיל, אין חולק כי פלט המרשם הפלילי של אותו אסולין  נמצא בבית במנות.
ב.    דני ידע כי לאסולין הנ"ל שם נוסף, שמעון, ומידע זה לא הגיע אליו ממר אסולין עצמו.
ג.     לא הוכח שאהובה מסרה לדני את הפלט ו/או איפשרה לו לעיין בפלט המרשם הפלילי, ביודעין. יתכן כי דני נחשף לפלט אשר היה בחדר העבודה, המשמש את שני בני הזוג. בענין זה קיים ספק והוא פועל לטובת אהובה.
ד.    הסברה של אהובה למציאת הפלט בביתה, כפי שעלה בעדותה, לא נסתר מעבר לספק סביר, וספק זה פועל לזכותה.
ה.    בפועל לא נעשה כל שימוש על-ידי אהובה או דני, במידע שבמרשם הפלילי של אסולין הנ"ל, ולכל היותר אמר דני לאסולין כי הוא יודע עליו פרטים רבים, ושאותו אסולין אדם טוב. דני לא השתמש בדרך כלשהי במידע שהיה לו, אם  היה לו, כדי לפגוע בעסקיו של אסולין בדרך כלשהי.

המסקנה המשפטית:
אישום זה מייחס לאהובה עבירות של :
א.    שימוש לרעה בכח המשרה - עבירה לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין.
סעיף 280 (1) לחוק העונשין עוסק בעובד ציבור אשר, תוך שימוש לרעה בסמכותו הוא עושה או מורה לעשות מעשה שרירותי הפוגע בזכותו של אחר. לא הוכח כי הוצאת הפלט של אסולין היתה שלא לצרכים משטרתיים ובמטרה לפגוע, ובכל מקרה, לא נעשה כל מעשה על-ידי אהובה או על-ידי דני שיש בו כדי לפגוע באסולין הנ"ל.
ב.    מירמה והפרת אמונים - עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין.
סעיף 284 לחוק העונשין בא למנוע גרם נזק לציבור או גרם הנאה אסורה לפקיד הציבור עצמו או למישהו אחר, כשהפקיד פועל בדרך, הנוגדת את התנאים, שעל פיהם עליו למלא את תפקידו הציבורי. המחשבה הפלילית אשר מן הראוי להוכיחה לצורך הרשעה בעבירה על סעיף 284, היא הכוונה להשיג את התוצאה האסורה תוך ראיית תוצאת המעשה מראש ותוך רצון להשיג את התוצאה, אותה מבקשת הוראת החוק למנועומודעות כי בפועל נעשה המעשה של הפרת האמונים. ראה:
ע"פ 44/81, יוסף בן משה מויאל ואח' נ' מ"י, פ"ד לו(1), 505;
ע"פ 4148/96, מדינת ישראל נ. גנות, פ"ד נ(5), 367, 386;
ע"פ 332,347/01, מדינת ישראל נ. שמעון שבס, פ"ד נז(2) 496, 521 ואילך (יצוין כי בעניינו של פסק דין זה תלוי ועומד דיון נוסף שעניינו הגדרת היקפה של העבירה הנ"ל).
מ. קרמניצר, "על העבירה של מירמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין ועל המחשבה הפלילית", משפטים יד' (תשמ"ד), 275.
במקרה שבפני, לא הוכח כי נעשה שימוש כלשהו במידע על אסולין, כדי להשיג תוצאה אסורה, דהיינו כדי לפגוע בעסקיו של אסולין או לגרום לו להמנע מתחרות עסקית עם דני, בין אם במכרז בענין גניזת מסמכי רשות הנמלים, ובין אם בכל ענין אחר. יתירה מזו, גם אם עשה דני או התכוון לעשות שימוש במידע שהגיע לידיו, אין כל ראיה כי הדבר היה בידיעתה, לא כל שכן בהסכמתה של אהובה.
לא הוכח כי אהובה סטתה בהתנהגותה מחובת הנאמנות המוטלת עליה ולא הוכח בפני בית המשפט כי במעשיה התקיים רכיב של פגיעה בציבור או באינטרס הציבורי. לא הוכחה גם מודעות של אהובה למעשים שמבצע דני, והשימוש שהוא עושה או עלול לעשות במידע שמגיע אליו בדבר אותו אסולין. לא הוכח כי אהובה היתה מודעת בפועל לכך שהיא מבצעת מעשה שיש בו הפרת אמונים.
מכאן שלא הוכחו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי הנדרשים להוכחת העבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין, ובהתאם, יש לזכותה מהעבירה הנ"ל.
ג.     מידע שנתקבל שלא על פי חוק המרשם הפלילי - עבירה לפי סעיפים 21+ 22 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 1981.
לשון סעיפים 21-22 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים הינה:
"21.        מידע שנתקבל שלא על פי חוק זה:
בעל סמכות על פי דין הפועל בסמכותו לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה.
22.  עונשין
מי שביודעין השיג מן המרשם, במישרין או בעקיפין, מידע שאינו זכאי לקבלו, דינו - מאסר שנה".
כאמור, לא הוכח מעבר לספק סביר, כי פלט המרשם הפלילי של אסולין לא הופק לבקשת אהובה, לצרכים משטרתיים, במסגרת תפקידה. מכאן, שלא הוכחה מעבר לספק סביר העבירה הנ"ל.
יצוין לענין זה, כי דווקא העובדה העולה מהאישום הרביעי, כפי שיפורט בהמשך, כי אהובה פעלה להוציא רישום פלילי שלא לצרכים משטרתיים, לאחר שקיבלה יפוי כח ואישור לעשות כן מהרב שם טוב, יש בה כדי להצביע על כך שאהובה עושה הפרדה בין תפקידה וסמכויותיה במשטרה ובין האפשרות להפיק פלט מרשם פלילי לצרכים אחרים. עובדה זו תומכת בספק כי הפיקה מרשם פלילי כדי לספק את המידע לבן זוגה.
על כן, לא הוכחו גם העובדות המהוות את העבירות נשוא אישום זה מעבר לספק סביר, ובנסיבות הענין יש לזכותה מחמת הספק.
6.    האישום השלישי:
כאמור, באישום זה נטען שדני הפעיל לחץ ואיומים על אדם בשם בני יפה, שהוא בעל עבר פלילי, אשר שכר דירת מגורים במושב מנות בו מתגוררים הנאשמים, וכן הפעיל לחץ ואיומים על בעל הדירה, כדי שיפנה את אותו דייר, וזאת לאחר שגילה כי הדייר הינו בעל עבר פלילי. על-פי הנטען, קיבל דני את המידע על עברו הפלילי של אותו דייר מאהובה, שמכוח תפקידה כמפקדת תחנת המשטרה, דאגה לקבל לידה את הרישום הפלילי של אותו אדם.

הראיות שבפני בית המשפט - עדי התביעה:
עדותו של אבנר בן שטרית:
לעניין האישום השלישי, אבנר העיד כי לא הכיר את בני יפה, אשר גר אצל מקסים ביישוב מנות, אך שמע מדני שהוא עבריין.
עדותו של מקסים אזולאי:
מקסים הינו שוטר ועובד כרכז הבטחון של היישוב מנות. מקסים העיד בבית המשפט כי יש לו שתי יחידות מגורים מעץ ויחידת דיור שהשכיר בעבר. מקסים סיפר כי בעבר פרסם יחידת דיור להשכרה ודרך הפרסום הגיע אליו בחור בשם בני יפה, ביחד עם בת זוגו. כך נסגרה העסקה ובני נכנס לגור ביחידת הדיור. לדברי מקסים, יום אחד, לאחר חצות, התקשר אליו דני, אשר גר בישוב, וביקש ממנו לרדת למטה. מקסים קם מהשינה וירד למטה. דני ביקש ממנו שיכנס לרכבו. מקסים נכנס ודני נסע עם רכבו על גבי הדשא לכיוון המרפסת, שם ישב בני יפה ביחד עם חברתו. דני הצביע לכיוונו של בני יפה ואמר "אתה יודע מי הבחור הזה". מקסים השיב שזה הדייר שלו. דני אמר "אתה יודע מי הוא? ... הוא עבריין, יעד של המשטרה". מקסים ראה שבני יפה מתחיל להתעצבן וביקש מדני לעזוב את המקום. מקסים שאל את דני מהיכן השיג את המידע הזה ודני השיב שהוא איש מוסד לשעבר והוא אומר דברים בדוקים. כן אמר דני ש"הבחור הזה לא נשאר פה עוד הלילה" ו"אם הוא לא יצא היום אתה לא תהיה בעבודה, זה שוטר, זה ניגוד אנטרסים". מקסים העיד כי למחרת היום ביקש מבני יפה לעזוב את הדירה מאחר והוא שוטר ורכז בטחון של היישוב ואינו רוצה בעיות.
בחקירתו הנגדית סיפר מקסים כי השיחה בינו ובין דני הייתה בטון ידידותי, מתוך שכנות וכי דני יעץ לו בתור חבר. מקסים ציין כי לא הרגיש מאוים או נסחט על ידי דני. מקסים סיפר כי דני אמר לבני יפה שהוא לא צריך להיות פה וזה לא מקומו, אך הוא לא איים עליו. מקסים מציין כי דני לא קילל את בני יפה, אלא אמר לו "אני מכיר אותך, אתה עבריין..".
עדותו של בני יפה:
בני העיד בבית המשפט, כי הוא שכר דירה ממקסים אזולאי במנות ושילם דמי שכירות ל- 3 חודשים מראש, אך היה שם רק 3 שבועות וזאת מאחר וערב אחד דני התפרץ לתוך הכניסה לביתו ושאל אותו מה הוא עושה פה. בני השיב לו כי הוא גר פה ודני שאל אותו באיזו זכות הוא מגיע לפה ומה פתאום הוא גר פה וכן קילל את בני ואמר שהוא עבריין, אפס, גנב ופורץ ואמר שבני לא יישאר שם אפילו לא דקה. כמו כן, אמר דני "אני אעצור אותך אם לא תהיה פה עד מחר" ו"שלא תעיז לפתוח את הפה כי אני עוד אשבור לך את העצמות". בני סיפר כי לאחר מכן הוא נכנס לדירה ואחר כך הופיע מקסים ודני החל לצעוק גם על מקסים ואמר לו "אני אסבך אותך בעבודה שלך, הוא לא יהיה פה, הוא בזז את דניה", זאת בניגוד לעדותו של מקסים, אשר טען כי דני לא צעק עליו אלא הבהיר לו כי שיכון עבריין בדירה השייכת לו עלול לפגוע בעבודתו כשוטר. כמו כן, סיפר בני כי דני דיבר על החברה של בני ואמר שהיא נרקומנית, נחקרה בגין שימוש בגראס ויש לה תיק במשטרה.
בני סיפר כי הוא אכן נעצר בגין התפרצות וגניבה בדניה, אך הוא לא ביצע זאת. כמו כן, סיפר בני כי חברתו אכן נחקרה לגבי שימוש בגראס. בני העיד כי למחרת היום ביקש ממנו מקסים לעזוב את הדירה, מאחר והוא עלול להסתבך במקום העבודה שלו והוא לא רוצה בעיות. לדבריו, מקסים הציע שלחילופין יפנה בני לאהובה שתאשר שהוא יכול להישאר. בני העדיף לעזוב ועשה כן לאחר כמה ימים. לאחר שעזב, לדבריו, דיבר עם אהובה בתחנת המשטרה וסיפר לה מה שקרה, אך היא אמרה שהיא לא רוצה להכנס לזה ושבסך הכל דני הוא בחור טוב ואולי הוא לא התכוון למעשיו. בני שאל את אהובה אם הוא יכול להישאר לגור בישוב והיא השיבה שהיא מעדיפה שלא. בני ציין כי לפני אותו מפגש עם דני לא פגש אותו ולא סיפר לאיש אודות עברו הפלילי.
בחקירתו הנגדית העיד בני כי רוב הדברים שאמר לו דני היו נכונים. כן אמר שלא סיפר לדני אודות עברו הפלילי אך ייתכן שאנשים באיזור נהריה ידעו שיש לבני עבר פלילי ובני מוכר בתור עבריין באיזור. בני ציין כי לאחר מקרה ההתפרצויות והגניבות בדניה, הייתה כתבה בעיתון בה נאמר כי בני נעצר בחשד לביצוע התפרצויות אלה.
לדברי בני הוא לא התלונן במשטרה בגין המקרה שתואר לעיל ומח"ש הגיעו אליו.
בין עדותו של בני לבין עדותו של מקסים אזולאי נתגלו מספר סתירות בנקודות מהותיות. כפי שצויין לעיל, בני טען כי דני  איים על מקסים אזולאי, בעוד מקסים טען כי השיחה בינו ובין דני התנהלה בטון ידידותי. אין כל סיבה נראית לעין מדוע ישקר מקסים אזולאי בעדותו וזאת לאור העובדה כי מדובר באדם שהינו שוטר, ללא כל עבר פלילי וללא כל נגיעה לתיק שבנדון. עדות שקר מסכנת את המשך עבודתו כשוטר וכרב"ש יותר מהשכרת דירה לבני יפה. על כן, אני מעדיף את עדותו של מקסים אזולאי על פני עדותו של בני וקובע כי עדותו של העד אינה אמינה. למצער, בהעדר עדות התומכת בגירסתו של בני יפה, מעוררת עדותו של מקסים ספק רב, בכל הנוגע לגירסת המאשימה

עדי ההגנה:
עדויות הנאשמים:
לעניין אישום זה העיד דני כי לילה אחד, כאשר נסע בישוב מנות, לאחר חצות, הבחין בבני יפה, בחברת אנשים שנראו לו עבריינים ומסוממים, עומדים בפתח חצרו של אבנר בן שטרית, שהיה יו"ר ועד הישוב. דני  סיפר כי הכיר את בני יפה מאחר והוא עבריין מוכר וידוע בנהריה ובצפון ומאחר ובאותה תקופה היה בני יפה חשוד בגניבה שהתבצעה בזמן השריפה הגדולה בשכונת דניה. לאחר מכן, מספר דני, כי ראה את בני יפה נכנס לשטח השייך למקסים אזולאי, אשר הוא איש משטרה ורכז הבטחון של היישוב. כן ציין דני כי נאמר לו על ידי ידידו, תושב דניה, שבני יפה היה מעורב בביצוע עבירות הביזה בדניה וכי דני קרא את תוכן הכתבה בעיתון (נ/37) המפרטת את מעלליו של יפה והרשעותיו הקודמות. בני יפה עצמו אישר את פרסום הכתבה עליו.
דני העיד כי פנה לבני יפה והתברר לו כי הוא מתגורר אצל מקסים אזולאי. דני הכחיש כי איים על בני, אך אישר שהשיחה הייתה קשה ובטונים גבוהים בחלקה. דני סיפר כי פנה למקסים אזולאי וסיפר לו אודות עברו הפלילי של בני יפה ואמר לו שלא מתאים שהשוטר של היישוב יתן מגורים לעבריין כזה. דני הכחיש כי מסר לבני יפה מידע אודות עברה הפלילי של חברתו וטען כי איננו מכיר אותה כלל וכי היא כלל לא נכחה במקום באותו אירוע. דני ציין כי לא קיבל מאהובה שום אינפורמציה לגבי עברם הפלילי של בני יפה וחברתו.
גם אהובה טוענת בעדותה בבית המשפט כי לא העבירה לדני שום אינפורמציה אודות בני יפה, מעבר לאמירה כללית כי בני יפה, העבריין שהתפרסם בפרשת דניה, עבר לגור במנות. אהובה טענה כי לא סיפרה לדני כל פרטים אחרים שנודעו לה מעבודתה המשטרתית.

סיכום ממצאים עובדתיים:
א.    אין חולק כי אותו בני יפה הוא אכן בעל עבר פלילי ושכר דירה במנות.
ב.    הוכח כי דני פנה לבני יפה ודרש ממנו לעזוב את המושב וזאת תוך התבטאויות בטון נוקשה, ואולם לא הוכח כי השתמש באיום כלשהו כלפיו.
ג.     לא הוכח כי דני איים על בעל הדירה, מקסים אזולאי. מר אזולאי טען כי השיחה בינו ובין דני היתה ידידותית, כאשר דני מעמיד אותו על הבעיתיות שיש בהשכרת דירה לבעל עבר פלילי, ובמיוחד בשעה שאזולאי הוא איש משטרה ורב"ש הישוב.
ד.    לא הוכח כי המידע על בני יפה הגיע אל דני מאהובה. בפועל לא נמצא פלט של מרשם פלילי המתייחס לבני יפה בבית הנאשמים.
ה.    הוכח כי בתקשורת פורסמה כתבה בדבר בני יפה, ומעורבות פלילית המיוחסת לו בענין פריצות לבתים בשכונת דניה שבחיפה. מכאן, שלא ניתן לשלול את האפשרות שמידע שהגיע אל דני, הגיע אליו מהתקשורת.

המסקנה המשפטית:
מאחר ולא הוכח כי דני איים על בני יפה, וגם הטענה כי איים על מקסים אזולאי, ודרש משניהם לגרום לכך שבני יפה יעזוב את המושב, ממילא לא הוכח יסוד האיום הנדרש לצורך הרשעת דני בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. אמנם בסופו של דבר גרם דני לעזיבתו של בני יפה, ואולם לא הוכח שעשה כן תוך שימוש באמצעים פסולים. העובדה שמקסים אזולאי קיבל את עצתו, שהושמעה במהלך שיחה שהוגדרה על-ידי אזולאי כידידותית, והחליט להפסיק את הסכם השכרת הדירה לבני יפה, אין בה כדי להוכיח שהדבר נעשה תחת איום או בדרך של סחיטה. אשר על כן, יש לזכות את דני מהאישומים שיוחסו לו, סחיטה באיומים אשר הביאה לידי עשיית מעשה (שני מקרים) - עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, ואיומים (מספר פעמים) - עבירה לפי הסעיף 192 לחוק העונשין.
בכל הנוגע לאהובה, לא הוכח כי אהובה מסרה לדני מידע בדבר בני יפה. כפי שעולה מהעובדות כפי שהוכחו, פורסם המידע בעניינו בכלי התקשורת, ומכאן שדני יכול היה לדעת כי מדובר בעל עבר פלילי והחשוד במעורבות בפריצות מכלי התקשורת. לא הוכח גם כי אהובה ידעה שדני פנה לבני יפה ובהמשך למקסים אזולאי, וכן לא הוכח כי ידעה על תוכן הדברים שנאמרו באותם מפגשים. מכאן, שלא הוכחו העבירות שיוחסו לאהובה, שימוש לרעה בכח המשרה - עבירה לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין; מרמה והפרת אמונים - עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין, וגילוי בהפרת חובה - עבירה לפי סעיף 117(א) לחוק העונשין (לענין יסודות עבירה לפי סעיף 284, ראה דיון באישום השני, כמו שם גם באישום השלישי, לא הוכחו יסודות העבירה).
לענין זה יצוין, כי בכל הנוגע להעברת המידע בדבר עברו הפלילי של בני יפה, המיוחסת לאהובה, סומכת התביעה את טיעוניה על דוקטורינת המעשים הדומים. אכן, התנהגותו של אדם בעבר עשויה להיות בעלת ערך הוכחתי (ראה לעניין זה: מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 334, עמ' 360-361).
עם זאת, דין הראיה בדבר "מעשים דומים" כדין ראיה נסיבתית, שמשקלה הראייתי ייקבע בכל מקרה ומקרה על פי הנסיבות המיוחדות לו.
ראה לעניין זה:
ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1), 292, עמ' 301-302;
י. קדמי, על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003), בעמ' 620.
אלא שבענייננו לא ניתן להוכיח את האישום על בסיס הטענה של מעשים דומים. ראשית, לא הוכח מקרה דומה בעבר, ושנית, והוא העיקר, להבדיל ממקרים אחרים שבכתב אישום זה, בהם נמצאו פלטים של מרשם פלילי אצל אהובה, במקרה זה לא נמצא מרשם פלילי ברשותה, ולהבדיל, עברו הפלילי של בני יפה ומעורבותו האפשרית בהתפרצויות לבתים, זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב. מכאן, שלא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר, ועל בסיס הכלל של מעשים דומים, כי אהובה ביצעה עבירה.
7.    האישום הרביעי:
אישום זה דומה באופיו לאישום השלישי. גם כאן נטען כי אהובה סיפקה לדני מידע אודות עברו הפלילי של אדם אשר הגיע להתגורר במושב, הרב שם טוב, ודני עשה במידע שימוש כדי לגרום לרב לעזוב את המושב.

הראיות שבפני בית המשפט - עדי התביעה:
עדותו של נעים גרינבוים:
עד זה היה חוקר במחלקת הונאה בתל אביב בזמן הרלוונטי לכתב האישום. נעים העיד כי בשנת 98' קיבל מכתב מפרקליטות מחוז תל אביב באשר לנאשם שם טוב אברהם ובו נאמר כי הפרקליטות חזרה בה מכתבי האישום נגד הנאשם, מאחר ולא אותר וכי תיקי הפ.א. של הנאשם מוחזרים למפלג ההונאה לשם איתורו של הנאשם (ת/7). לכן נעים הכריז על שם טוב אברהם כ"דרוש לחקירה" במחשב המשטרתי. בעקבות זאת, קיבל נעים טלפון מאהובה, מפקדת תחנת משטרת נהריה, שמסרה לו שאברהם שם טוב נמצא והתעקשה להביא אותו לתחנה. דבר זה נראה לנעים תמוה מאחר ולדבריו, מפקד תחנה לא מתעסק בדברים כאלה בדרך כלל. נעים העיד כי אברהם שם טוב הגיע אליו וכי נעים הפנה אותו בתחילה לפרקליטות. כמו כן, נעים העיד כי אמר לאברהם כי הוא רשאי לפנות למח"ש להגיש תלונה נגד מפקדת התחנה וזאת בעקבות בקשתו של אברהם להגיש בפני נעים תלונה נגד מפקדת תחנת משטרת נהריה משום ש"יש לה משהו אישי נגדו".
עדותו של אבנר בן שטרית:
עד זה הינו חקלאי,  יו"ר הוועד במושב מנות ועובד כמפקח בניה בועדה לתכנון ובניה מעלה הגליל. אבנר העיד בבית המשפט כי המועצה הדתית שלחה את אברהם שם טוב ליישוב מנות, על מנת שיהיה רב של הישוב. אבנר הסביר לאברהם שהוא נמצא בתקופת ניסיון של חצי שנה בלי משכורת ובלי שיסוכמו תנאי העסקתו והוא יצטרך רק לשלם לעמיגור את דמי השכירות שלו ואת הוצאות המים והחשמל. לדברי אבנר, אברהם שם טוב התגורר בישוב בקראוון שהושכר דרך היישוב ודרך הסוכנות היהודית לעמיגור. אבנר סיפר כי התנהגותה של אשתו של אברהם שם טוב לא מצאה חן בעיניו, מכיוון שהיא ניסתה לשכנע אנשים להגיע לבית כנסת וללכת למקווה. אבנר העיד כי הגיעו אליו תלונות כראש הוועד וכי שמע בעצמו את גידופיה של אשתו של אברהם שם טוב. כמו כן, אברהם שם טוב לא קיבל משכורת מהמועצה הדתית. אבנר מספר כי מה ששכנע אותו להציע לאברהם שם טוב לעזוב את היישוב היה עברו הפלילי של אברהם שם טוב.
אבנר סיפר שאהובה הסבה את תשומת לבו לכך שלא כדאי לקלוט ליישוב אנשים עם עבר מסוכן או עבר פלילי. כן סיפר אבנר כי דני הכין לו מסמך של כתב ויתור על סודיות (ת/15) בכדי שיוכל לברר האם לאותם אנשים המבקשים להצטרף לישוב יש עבר פלילי. אבנר העיד כי גם אברהם שם טוב הוחתם על מסמך כזה (ת/16) ואבנר העביר את המסמך לדני שהעבירו לאהובה והנאשמים הציגו לאבנר את המרשם הפלילי של אברהם שם טוב, לפיו ראה אבנר שאברהם ישב 3 שנים בכלא. אבנר סיפר כי כמה ימים לאחר שמסר לנאשמים את כתב הויתור על סודיות, הגיע אבנר לבית אהובה, אשר אמרה לו "תראה איזה אישום יש לכב' הרב הזה. תשקול את הדרכים שאתה רוצה לטפל בו בנושא הזה...". אבנר לא לקח איתו את מסמך הרישום הפלילי של אברהם שם טוב.
לאחר מכן, אבנר ביקש מהרב ברוח טובה, מבלי לספר לו על הרישום הפלילי שראה, שיעזוב, מאחר ואין אפשרות לשלם לו משכורת. אבנר העיד כי אברהם שם טוב התלונן על כך שאין לו כסף לשלם עבור הובלת הרהיטים ולכן אבנר הסכים לשלם את הוצאות המים והחשמל בסך 400-500 ₪ שאברהם היה חייב וגם את ההובלה של הרהיטים וכך אברהם עזב ברוח טובה.
אבנר סיפר כי כאשר נחקר על ידי חוקר מח"ש, החוקר ציין בפניו שדני הינו נוכל עבריין ורמאי, שיש לו הרבה תיקים פליליים והרבה תיקים בהוצל"פ ושהוא לא היה במוסד. לדבריו, החוקר לא דיבר על אהובה, אך אמר עליה רק שעשתה טעות אחת כאשר הראתה לאבנר את הפלט. אבנר סיפר שהחוקר ייעץ לו להעיף את הנאשמים מן הישוב, אך אבנר השיב שהוא מכיר טוב את הנאשמים והדברים האלה לא מקובלים עליו ואינו מאמין להם.
אבנר נשאל באשר לנסיבות עזיבתו של אברהם שם טוב את היישוב וסיפר כי לפני עזיבתו של אברהם ראה אבנר ניידת משטרה מגיעה אל ביתו של אברהם וכן שמע על התנהגותה של אשתו של אברהם, שהתנהגה באופן שאיננו הולם ולכן פנה אבנר לאהובה ושאל אותה אם ידוע לה משהו על אברהם שם טוב. אהובה אמרה לאבנר שיש משהו אך לא גילתה מה ואמרה לאבנר שעליו להחתים את אברהם שם טוב על מסמך ויתור על סודיות. אבנר החתים את אברהם שם טוב על המסמך והעביר אותו לאהובה וכעבור כמה ימים אהובה הראתה לאבנר את הרישום הפלילי של אברהם שם טוב.
עדותו של אברהם שם טוב:
אברהם העיד בבית המשפט כי הוא מכהן כיום כרב העדה הגרוזינית בנהריה, כי הוא הוסמך על ידי הרבנות הראשית לישראל לכהן כרב ישוב ב- 1998 וכי הוסמך לא מזמן לכהן כרב איזורי. אברהם סיפר כי בשנת 1998 פנו אליו מספר אנשים, וביניהם מר אלי סבאג, חבר הועד, וביקשו ממנו לכהן כרב המושב במצפה מנות. אברהם ציין כי הוסבר לו שכרגע אין תקן ליישוב ולכן לא יוכל לקבל משכורת. אברהם ניגש לעמיגור, קיבל קראוון ועבר למצפה עם אשתו ובתו. אברהם סיפר כי דיבר עם דני מספר פעמים וכי דני סיפר לו שהוא איש מוסד וחבר ועד במצפה מנות. אברהם מציין כי דני הבהיר לו כבר בשיחותיהם הראשונות שהמצפה הזה הוא חילוני ודני חושב שלא צריכים שם רב וכידיד הציע לו דני לחפש עבודה במקום אחר כרב. כמו כן, ציין אברהם כי דני הבהיר לו שלא יצפה ולא יבנה על ההבטחות של אלי סבאג ושל יו"ר המועצה הדתית לקבלת תקן, כי הדבר לא יקרה.
אברהם סיפר כי באחת הפעמים, כאשר חזר מנהריה ליישוב, מצא בפתח דלת ביתו מכתב ממשטרת ישראל ובו הזמנה למשטרת נהריה. אברהם פגש בדני שהיה ברכבו ואמר לו "המשטרה הייתה פה ונודע לי שאתה עבריין נמלט". אברהם אמר לדני כי הוא לא עבריין נמלט, לקח כמה מסמכים והלך לביתו של דני לשוחח עמו. אברהם סיפר כי דני אמר לו שהוא גורם בושות למושב ושחיפשה אותו ניידת והשאירה לו הזמנה ושדני התערב למענו כדי שלא יעצרו את אברהם כעבריין נמלט. לדברי אברהם, דני הזכיר בפניו שהוא חברה לחיים של אהובה, מפקדת משטרת נהריה, ואמר לאברהם להגיע בכוחות עצמו למשטרה. אברהם הסביר לדני שהוא לא עבריין נמלט ודני שלף פלט, אמר לאברהם "אברהם שם טוב, יש לי פלט משטרתי שלך", וקרא לאברהם את העבירות הפליליות שעשה בעבר. לדברי אברהם, דני ציין בפניו שאברהם ביצע בעבר הונאה בסניף דואר וזיוף שקשור לאותה פרשה. דני ציין בפני אברהם שהוא נשפט לשלוש שנות מאסר. אברהם אישר שהפרטים שדני מסר לו היו נכונים. בנוסף, דני מסר לאברהם פרטים אודות עברה הפלילי של אשתו של אברהם, פרטים אשר לא היו ידועים לאברהם לפני כן וכאשר בירר אברהם עם אשתו, התברר לו שהיו נכונים. כמו כן, דני הציג לאברהם פלט של חשבונות הבנק של אשתו.
לדבריו, דני אמר לו שהוא לא נעצר רק משום נדיבות לבו של דני וכי למיטב הבנתו של דני המושב לא זקוק לרב, ואם כבר רב, אז רב רפורמי. דני הגיש לחתימתו של אברהם כתב ויתור על סודיות (ת/16) ואברהם חתם. כמו כן, דני ביקש מאברהם להחתים גם את אשתו על כתב ויתור סודיות, אך אשתו של אברהם סירבה לחתום ואמרה לאברהם שלמיטב ידיעתה דני איננו חבר ועד המושב. דברי אברהם אינם מתיישבים עם עדותם של דני ושל אבנר בן שטרית, אשר סיפרו כי הפגישה בה נחתם כתב הויתור על סודיות התקיימה בביתו של הרב  שם טוב ולא בביתו של דני.
אברהם סיפר כי לאחר מכן ניגש לתחנת משטרת נהריה וכי שם נאמר לו שהוא צריך להגיע למחלקת הונאה במשטרת תל אביב, לשוטר בשם נועם. למחרת בבוקר נסע אברהם למשטרת תל אביב ופגש בנועם, אשר אותו הכיר היכרות מוקדמת משום שאברהם היה כלוא כאסיר עבודה באגף של השוטרים בבית המעצר המחוזי בתל אביב. לדברי אברהם, נועם שאל אותו "מר שם טוב, מה יש לך עם מפקדת משטרת נהריה? ... אתה לא יודע מה היא עושה לי בטלפון. היא שיגעה אותי". אברהם אישר כי הביע בפני נועם רצון לפנות למח"ש ולהתלונן כנגד אהובה.
לדברי אברהם, כאשר היה ברכבת בחזרה מתל אביב לנהריה התקשר אליו שוב דני, אשר שאל אותו "נו, היית אצל נועם?" בטון של מפקד המדבר אל טירון או כקצין משטרה המדבר אל עצור. כאשר הסביר לו אברהם כי היה אצל נועם וכי בסה"כ נדרש לעדכן את כתובתו, השיב לו דני  "תדע לך שאם לא הייתי מתערב היית יורד עם זינזאנה לנועם". כמו כן, אברהם סיפר כי רק לאחר זמן מה, כאשר לא גר יותר במנות, נאמר לו כי פורסם סיפורו של דני בעיתון ולאחר שקרא את הכתבה החליט להתלונן למח"ש. אברהם ציין כי מעולם לא הזדהה בפני מח"ש כאלמוני או כדני אלגריסי. דני אלגריסי הוא זה שסיפר לו אודות הכתבה בעיתון.
בחקירתו הנגדית סיפר אברהם כי ישב שנתיים כאסיר עבודה בבית המעצר המחוזי בתל אביב מאחר ונשפט לשלוש שנות מאסר בגין גניבה מבנק הדואר שבו עבד ובגין זיוף. אברהם העיד כי לא סיפר אודות עברו הפלילי כאשר עבר לגור בישוב מנות מאחר ותפקידו כרב היה עדיין מוטל בספר מאחר ולא היה עדיין תקן.
כן סיפר אברהם כי כאשר הגיע לחוקר נועם בתל אביב שאל אותו החוקר מה רוצה ממנו אהובה תומר ולא אברהם העלה טרוניה כנגד אהובה תומר. אברהם אישר כי על בסיס הדברים שאמר לו החוקר נועם, רצה אברהם להתלונן למח"ש. בנוסף, אברהם סיפר כי חתם על כתב הויתור מסודיות בביתו של דני ובפניו וכי אבנר בן שטרית לא היה שם באותו מועד. אברהם העיד כי אבנר בן שטרית מעולם לא ביקש ממנו חד משמעית לעזוב את הישוב, אלא היה זה דני. כמו כן, אברהם סיפר כי אבנר בן שטרית לא שילם את הוצאות ההובלה. דברים אלה עומדים בניגוד לעדותו של מר אבנר בן שטרית בבית המשפט.
במהלך עדותו בבית המשפט טען אברהם כי זומן למשטרה מאחר והיה לו עוד תיק של זיוף ששייך לאותה פרשה של הדואר. בהודעה שמסר אברהם במשטרה ביום 3.8.99 (נ/6) אמר אברהם שזומן בקשר לתיק מהעבר שהיה לו עם גרושתו נינה. לעומת זאת, מפלט הרישום הפלילי של אברהם (ת/18) עולה כי הסיבה שבשלה זומן לתחנת המשטרה היתה 3 תיקים שונים משנת 93' - שנים לאחר האירוע בבנק הדואר - בגין מרמה וזיוף אשר אינם קשורים כלל לאשתו לשעבר של אברהם.
לאור הסתירות אשר נתגלו בין עדותו של אברהם בבית המשפט ובין הודעתו במשטרה וכן בין עדותו של אברהם לבין עדותם של העדים הנוספים, כפי שפורט לעיל, אני קובע כי עדותו איננה מהימנה.
עדותה של שושנה בר (קברובסקי):
עדה זו הינה שוטרת ובתקופה הרלוונטית שירתה במודיעין בתחנת משטרת נהריה. שושנה העידה בבית המשפט כי פלט הרישום הפלילי של אברהם שם טוב (ת/18) הוצא על שמה, אך לא ידוע לה מי הוציא את הפלט. שושנה סיפרה כי הנוהל היה שהחוקר המטפל בתיק מגיע ומבקש פלט באשר לעבריין מסוים בתיק שהוא עוסק בו וכן היו בעלי תפקידים נוספים שיכלו לבקש ממנה פלטים, כמו קצין חקירות, הרמ"ח, רמ"ס. שושנה ציינה כי עד כמה שידוע לה, אהובה לא ביקשה ממנה הוצאת פלט. כמו כן, סיפרה כי בשום שלב לא מסרה מידע כלשהו לבן זוגה של אהובה - דני וכן לכל גורם זר אחר.
בחקירתה הנגדית סיפרה שושנה כי אדם אחר אינו יכול להוציא פלט בשמה, כל עוד לא מסרה לו את הקוד הסודי שלה וכי לאף אחד בתחנה אין את הקוד הסודי שלה, משום שזה קוד אישי ולא ניתן להעברה. כמו כן, ציינה כי רק לה יש גישה למחשב המודיעיני וכל הוצאה של פלט מהמחשב עוברת דרכה (עמ' 522 לפרוטוקול). לדבריה, כאשר היא לא נמצאת, יכולים הרכזים, החוקרים וקציני המודיעין להיכנס למחשב ולהוציא פלט.
עדותה של פני רבינוביץ:
עדה זו עובדת במחלקה לחקירות שוטרים במודיעין, כפי שצויין לעיל. העדה אישרה במהלך עדותה בבית המשפט כי המסמך ת/58 הינו פלט של בדיקות מסוף במחשב, אשר נעשו על ידי העדה שושנה קברובסקי ממסוף המודיעין בתחנת משטרת נהריה. הבדיקות נעשו ביום 11.11.98.
עדותו של אליהו דרעי:
עד זה שימש כקצין מודיעין בילוש בתחנת משטרת נהריה ושירת תחת פיקודה של אהובה משנת 99'. אליהו העיד בבית המשפט כי העדה שושנה קברובסקי הייתה פקידה שלו. אליהו סיפר כי אברהם שם טוב לא היה מוכר לו במסגרת יעדי המודיעין של תחנת המשטרה וכי הוא לא זוכר כי התבקש לעצור אותו או לחקור לגביו. אליהו העיד כי אהובה הייתה מפקדת התחנה שלו ולכן יכלה לדרוש מידע או פלטי מודיעין ואליהו היה מעביר לה זאת. אליהו אינו זוכר שהיא ביקשה זאת ממנו, אך כעיקרון אם הייתה מבקשת, הייתה מקבלת. אליהו ציין כי לא העביר באותה תקופה כל פלט מודיעיני לידי בן זוגה של אהובה - דני.
בחקירתו הנגדית העיד אליהו כי גם לו וגם לרכזי המודיעין היה קוד למחשב והם היו יכולים להוציא פלט בעצמם. אליהו ציין כי לא ידע את הקוד של קברובסקי וכי כל אחד השתמש בקוד שלו. אליהו סיפר שהוא נחקר על ידי החוקר יורם אפרגן וכי אותו חוקר דיבר בגנותה של אהובה ואמר שהיא קודמה עקב מערכת יחסים וקשרים

עדי ההגנה:
עדויות הנאשמים:
לעניין האישום הרביעי טוענת אהובה כי הוציאה את פלטי הרשעותיהם הקודמות של הרבי אברהם שם טוב ואשתו פאני גוזלן, כדין, מאחר וחשדה שהם מתחזים לאור הצעקות והגידופים ששמעה מפי הרבנית. אהובה טוענת שהעבירה את תוכן הפלט של הרב שם טוב לאבנר בן שטרית, רק לאחר שהרב שם טוב חתם על כתב ויתור סודיות. כמו כן, טוענת אהובה כי שוחחה עם מפלג ההונאות בתל אביב במסגרת תפקידה. לטענת אהובה, כל אלה התרחשו כמה ימים לאחר שביקר הרב שם טוב בביתה ושוחח עם דני, הפגישה בה טוען הרב שדני הטיח בפניו עובדות אודות עברו.
דני הכחיש שקיבל את האינפורמציה שהטיח באברהם שם טוב מאת אהובה, הכחיש שעיין בפלטי הרשעותיהם הקודמות של שם טוב וגוזלן וטען שאת המידע שהטיח ברבי שם טוב קרא בפסק דין שמצא אודות הרב שם טוב באמצעות "התקדין". יש לציין כי תוכנת "התקדין" נמצאה בחיפוש שנערך בבית הנאשמים והוצג בפני בית המשפט. דני הכחיש שמסר לרב שם טוב פרטים כלשהם על עבירותיו או עבירות אשתו או פרטי חשבונות בנק של מי מהם.

סיכום ממצאים עובדתיים:
א.    אין חולק ודני מודה כי היה מעוניין בעזיבת הרב ומשפחתו את מושב מנות, כפי שאמר במפורש לרב, מאחר וסבר כי אין מקום לרב במושב חילוני.
ב.    הוכח כי אהובה לא גילתה לאבנר בן שטרית פרטים על עברו הפלילי של אברהם שם טוב, אלא אמרה לו שקיימות בעיות ואולם עליו להחתים את אברהם שם טוב על מסמך ויתור על סודיות.
ג.     הוכח כי הרב שם טוב מסר לאבנר בן שטרית, יו"ר ועד המושב, כתב ויתור על סודיות המאפשר למושב לפנות ולברר במשטרה אם יש לו עבר פלילי.
ד.    הוכח כי אהובה דאגה להפיק את המרשם הפלילי ולהעבירו לאבנר בן שטרית, רק לאחר שקיבלה את אותו כתב ויתור על סודיות אשר נחתם על-ידי שם טוב.
ה.    הוכח כי אהובה התבטאה בפני מר אבנר בן שטרית, והעירה כי לא כדאי לקלוט לישוב אנשים בעלי עבר פלילי. יחד עם זאת, לא הוכח כי נקטה בפעולות כלשהן מעבר לאמירה, המשקפת את דעתה כתושבת הישוב, שהיא גם אדם המודע לסיכון האפשרי שבהכנסת גורמים עבריניים לישוב קהילתי קטן.
ו.     לא הוכח מעבר לספק סביר כי המידע בדבר עברו הפלילי של הרב שם טוב ואשתו, הגיע לידי דני מאהובה, ולא מתוך עיון בתוכנת תקדין אשר נתפסה במחשב שבחדר העבודה בבית במנות. בכל מקרה, ומאחר והרב חתם על יפוי כח המאשר למשטרה למסור את פרטי המרשם הפלילי שלו לידי ועד המושב, לא ניתן גם לשלול את האפשרות כי המידע הגיע לדני מהפלטים שהובאו לביתם עבור יו"ר הועד, מר בן שטרית.
ז.     לא ניתן לשלול מעבר לספק סביר, כי חלק מהפרטים בדבר עברו של הרב שם טוב נמסרו לדני על-ידי הרב עצמו.
ח.    מקובלת על בית המשפט עמדת המאשימה, כי בכל הנוגע ליצירת הקשר שבין הרב שם טוב ובין חוקרי מפלג ההונאה בתל-אביב, איתורו של הרב והעברת הזימון להתייצב בהונאות תל-אביב, גילתה אהובה מעורבות רבה יותר מזו של מפקד תחנת משטרה במקרים דומים.

המסקנה המשפטית:
הוראת החיקוק לפיה מואשמים הנאשמים:
מידע שנתקבל שלא על פי חוק המרשם הפלילי - עבירה לפי הסעיפים 21 + 22 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 1981. בענין עבירה זו יש לזכות את הנאשמים מאחר והוכח כי המרשם הפלילי הופק רק לאחר שהרב שם טוב מסר יפוי כח המאפשר להפיק מידע זה והמאפשר למסור אותו לועד הישוב. מעבר לכך, לא הוכח מעבר לספק סביר, כי המידע שהגיע לדני, בדבר עברו הפלילי של הרב ושל אשתו, הגיע אליו באמצעות מרשם פלילי ולא ממקורות אחרים, לרבות הרב עצמו, כמפורט לעיל. מכאן, שלא הוכחו יסודות העבירה שיוחסה לנאשמים.
הוראות החיקוק לפיהן מואשמת הנאשמת, בנוסף:
א.    שימוש לרעה בכח המשרה - עבירה לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין.
ב.    מרמה והפרת אמונים - עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין.
ג.     גילוי בהפרת חובה - עבירה לפי סעיף 117(א) לחוק העונשין.
בכל הנוגע לעבירה של גילוי בהפרת חובה, לא הוכח ביצוע עבירה זו. יתירה מזו, הוכח כי אהובה נמנעה מלגלות מידע בדבר עברו הפלילי של הרב שם טוב, והתנתה העברת מידע לועד הישוב בהמצאת כתב ויתור סודיות של הרב שם טוב, לטובת ועד הישוב.
העבירות של שימוש לרעה בכוח המשרה והפרת אמונים, מיוחסות לאהובה עקב הגילוי האסור של עברו הפלילי של הרב שם טוב (סעיף 6 לאישום הרביעי). ממילא, משהוכח שלא גילתה גילוי אסור, ממילא לא היה מקום להאשימה בעבירות הנוספות המתייחסות לאותה מסכת עובדתית (לענין יסודות עבירה לפי סעיף 284, ראה דיון באישום השני, כמו שם גם באישום השלישי, לא הוכחו יסודות העבירה).
אוסיף עוד לענין אישום זה, כמו גם האישום הקודם, כי המאשימה ייחסה לאהובה מספר עבירות שעניינן אותו מעשה. בתי המשפט כבר הבהירו בעבר כי אין זה ראוי לייחס לנאשם בשל מעשה או פרשה אחת, מספר רב של עבירות במקביל, ראה:
ע"פ 395,311/72, צברי ואח' נ. מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 505, 506;
ע"פ 406/72, שניר נ. מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 234, 237;
ע"פ 51/76, ראובן נ. מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 14, 17;
ע"פ 60/81, גור נ. מדינת ישראל, פ"ד לו(4), 505, 524-525.
ככלל, וכדי שיפורטו בכתב האישום עבירות שהן עבירות מקבילות או נבלעות בענין אותו מעשה, יש מקום שהתביעה תצביע על הצדקה עניינית ותראה לבית המשפט כי אין המעשה או הפרשיה באים לכלל ביטוי מושלם והולם בכתב האישום, ללא פירוט של עבירות נוספות, שהן עבירות הנבלעות בעבירה העיקרית המיוחסת לנאשם. יש לבחון בכל מקרה אם אין בהוספת הוראת חיקוק ועבירות נבלעות בכתב האישום, כדי לפגוע בהגנת נאשם.
מצאתי לנכון להעיר זאת בשים לב לכפילות העבירות שיוחסו בגין אותו מעשה, אם כי בסופו של דבר, במקרה שבפני לא הוכחו כלל העובדות שיש בהן כדי להוכיח מעבר לספק סביר את העבירות שיוחסו לאהובה.
אין מקום לייחס לאהובה גם עבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה, בעצם הפעלת הלחץ על אברהם שם טוב, כדי שיעזוב את הישוב. בענין זה לא הוכח כי אהובה היתה שותפה לשיחות של דני עם הרב. לא נטען ולא הוכח כי היתה מעורבת בכל אותם מגעים אשר בסיכומו של דבר הובילו לעזיבת משפחת שם טוב את המושב מנות.
יתכן שמעורבות היתר שלה באיתורו של הרב עבור מחלק ההונאות בתל-אביב, היתה בלתי ראויה במובן זה שהיה עליה להמנע מלטפל באופן אישי בעניינו של אדם המתגורר בשכנות אליה. בכך יש אולי גם במישור כללי האתיקה ויתכן שאף היה בכך צידוק לנקיטת הליכים במישור המשמעתי, אם כי בפועל לא ביצעה אהובה פעולות חריגות מעבר לאלו שהיה עליה לדאוג, שהשוטרים בתחנה עליה היא מופקדת, יבצעו. בכל מקרה, אינני סבור כי בפעולות אלו ביצעה אהובה עבירות כפי שמיוחס לה בכתב האישום.
8.    סיכום הכרעת הדין
בסיכומו של דבר אני קובע כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח את גרסתה ואין ללמוד מהעובדות, כפי שהוכחו, כי הנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם.
בכל הנוגע לאישום הראשון - אני קובע כי הנאשמים קלטו לביתם את אודי, חברו הטוב של אורן, בנו של דני. הטיפול באודי רוכז למעשה על ידי דני, כאשר אהובה אינה מעורבת בכל האירועים, למעט ניסיונה לסייע לקלוט אותו בבית חולים מזרע, וזאת כאשר הוא היה זקוק לטיפול במסגרת של אשפוז. במקרה זה הוכח כי על אף שאהובה הציגה עצמה כמפקדת תחנת נהריה, ידעו הרופאים מפיה כי אין מדובר בפעילות משטרתית, אלא באשפוז פרטי. כמו כן, התבטאה מעורבותה בדאגתה לו, ככל שמדובר לצרכיו הבסיסיים ותנאי מחייתו בביתה.
דני דאג להסדיר טיפול פסיכיאטרי ממומחה בעל שם וטיפל באודי במסירות, זאת עד שאושפז ועד למועד בו נותק עמו הקשר.
הכספים שדרש דני ממשפחתו של אודי שיקפו את הערכתו הסבירה בדבר ההוצאות העתידות להגרם משהייתו של אודי במנות והטיפולים הפסיכיאטריים אצל ד"ר סילבר.
טענות המתלוננים לפיהן נוצלה מצוקתו של אודי לשם הוצאת כספים ממנו וממשפחתו, לא הוכחו, והעובדות כפי שהוכחו מצביעות על כך כי הכספים אשר נדרשו על ידי דני היו באמת ובתמים לשם טיפול רפואי ומימון הוצאות שהייתו בבית אהובה ודני במושב מנות
אין חולק כי בסופו של דבר לא נוצלו הכספים. ייתכן כי לכל היותר יש למשפחת רחמים/מרום עילת תביעה במישור האזרחי כנגד דני להשבת הכספים וזאת לאחר ניכוי הוצאותיו, אשר היו משמעותיות לכשעצמן. ואולם אין באירוע כדי להצביע על מעשים פליליים, כפי שיוחס בכתב האישום לנאשמים.
אשר על כן, אני מורה לזכות את הנאשמים מהעבירות שיוחסו להם באישום הראשון, לאחר ששוכנעתי כי אין בעובדות כפי שהוכחו, כדי לבסס תשתית ראייתית לביצוען של עבירות.
בכל הנוגע לאישום השני - אני מורה לזכות את אהובה מחמת הספק, מאחר ולא הוכח כי מסרה לדני חומר משטרתי או מרשם פלילי, המתייחס למתלונן. לא הוכח גם כי נעשה בידיעתה ובהסכמתה שימוש כלשהו במידע אשר הגיע לידיו של דני, במטרה לפגוע בדרך זו או אחרת במר אסולין.
בכל הנוגע לאישום השלישי - אני קובע כי לא הוכח שהמידע בעניין בני יפה הגיע אל דני מאהובה. מדובר במידע שהתפרסם בתקשורת ואין כל ראיה כי המידע הגיע אל דני מאהובה וזאת בדרך של גילוי מידע משטרתי האמור להיות חסוי.
בשים לב לעדותו האמינה של מקסים אזולאי והעדות הבלתי אמינה של בני יפה, אני קובע כי לא הוכח שדני איים באלימות על בני יפה ולא הוכחו יסודות העבירה של סחיטה באיומים או העבירה של גילוי בהפרת חובה המיוחסים לו.
אשר על כן, אני מורה לזכות את הנאשמים גם מאישום זה.
בכל הנוגע לאישום הרביעי - גם כאן לא הוכח כי אהובה העבירה מידע משטרתי לדני ו/או לועד הישוב, כל עוד לא חתם מר שם טוב על כתב ויתור סודיות המתיר לועד הישוב לקבל מהמשטרה את המרשם הפלילי שלו. לא נשללה טענתו של דני כי ידע על עברו הפלילי של שם טוב מעיון בתוכנת התקדין שנמצאה ברשותו. לא הוכח כי דני אחז בידו מרשם פלילי כאשר שוחח עם שם טוב וכי עיין במרשם פלילי. לא הוכח גם כי אהובה פעלה בדרך של הפעלת סמכויותיה כדי לגרום לכך שהרב שם טוב ומשפחתו יעזבו את המושב.
בהתאם, יש לזכות את שני הנאשמים גם מאישום זה.


בסיכומו של דבר, אני מורה לזכות את הנאשמים מכל האישומים שיוחסו להם בכתב האישום.

ניתנה היום ט"ו בתמוז, תשס"ד (4 ביולי 2004) במעמד הנאשמים, באי-כוחם וב"כ המאשימה.

אני מאמינה שכל הכוחות הקיימים בעולם, בטלים ומבוטלים מול כוחו של בורא עולם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה