יום ראשון, 22 ביולי 2012

חיי בצל הפשע

בגיל 45 הבנתי שעוד בהיותי בבטן אימי יועדתי להיות פס ייצור

רק לאחר שהוריי, שרה ודב טייכר, ניצולי השואה מתו בשנת 1994 בנסיבות לא טבעיות,
וכשנתיים אחריהם מתה גם אחותי הבכורה, מינה שטיינברג, בנסיבות לא טבעיות, כשהיא רק בת 53, 
ואז החלה מתקפת שכנים עלי ובכל מקום.... 
ולאחר שפניותיי למשטרה והבנתי שהמשטרה בתוך הסיפור הזה... 
ואז התחלתי לשחזר את חיי לאחור להבין איפה ולמה כל זה התחיל...

אז פתחתי בחקירה פרטית...

את שכנתי, אסתר רבינוביץ' בת חיים, את בעל הבניין, יעקב שטיינפלד ורבים אחרים... ואז הבנתי, שאני הבאה בתור... 
אני חיה בחרדה גדולה מפני האיום הממשי על חיי, שמרחף מעל ראשי.
בין היתר, התברר לי, כי זרים נכנסים לביתי בהיעדרי באמצעות מפתח, שהם משיגים מפורצי המנעולים, שאני מזמינה מעת לעת, כדי להחליף את הצילינדר בדלת, ולכן אני נמנעת לאכול בביתי אוכל שהוכן בטרם יצאתי, מחשש להרעלה.

לאחר שירותי הצבאי, הגעתי לתל-אביב וגרתי בדירות שכורות. בכל הדירות בהם גרתי, לבדי או עם שותפים, התרחשו דברים מוזרים, האחרון שבהם התרחש כשגרתי בשכירות בגפי, בדירת גג ברח' דב הוז 20, בתל-אביב, כשבאחד הימים, חזרתי הביתה בערב מעבודתי במשטרה, וגיליתי כי מישהו היה בדירה בהיעדרי, ושפך את הכביסה שהשריתי בבוקר בדלי. אירוע זה גרם לי לחששות כבדים ולחזרתי לבית הורי שגרו באשדוד, ולהפעלת לחץ על הוריי שיקנו לי דירת חדר בתל אביב.... וכך מצאתי עצמי בדירת דמי מפתח, בה אני גרה עד היום.

בדירתי זו בדמי מפתח, מצאתי עצמי מיום שנכנסתי לגור בה, מתמודדת עם מצבים שהיו זדוניים על פניו, ובעיקר שסיכנו את חיי.

להלן ההתרחשויות המסוכנות שחוויתי באמצעות הגז.
כשרכשתי את דירתי בדמ"פ בה אני גרה עד היום, היו בה כיריים לגז פשוטים, שהשתמשתי בהם. כעבור מספר חודשים, התחלתי לחוש ריח של גז, בכל פעם שסובבתי את כפתורי ההצתה. אז זרקתי את הכיריים ואימי ז"ל נתנה לי כיריים שהיו לה. כעבור מספר חודשים, גם כיריים אלה החלו לדלוף גז, אז זרקתי גם אותם. הפעם רכשתי כיריים חדשות. חלפו כמה חודשים ושוב החל לדלוף גז, והפעם מהברז הראשי המותקן צמוד לכיריים. מיהרתי להזמין בעל מקצוע שהחליף לי את הברז, אך כעבור מספר חודשים שוב התחלתי לחוש בריח של גז, והפעם החלטתי פשוט להשבית את הגז תקופה ארוכה.



חלק מהמידע שזרם אלי, התייחס אל האחים שלי, כמי שהשתלטו על חלקי בירושה והם מתכננים לחסל אותי פיזית. אני כמובן מיאנתי להאמין לזה, אך לא יכולתי להתעלם מהעובדה, שבני משפחתי כולם התנתקו ממני באופן מחשיד ללא סיבה. 
מפוחדת עד מוות, רועדת בכל גופי, נסערת ומזועזעת, מבינה שאני לבדי, ואין איש בעולם שיושיט לי יד לשלוף אותי מהתהום שהושלכתי לתוכו, פתחתי בחקירה.
2 מטרות העמדתי בפניי: 
להשיג מידע על הרכוש ומידע על הנוכלים שהשתלטו על משפחתי.
זה היה קשה מאוד, עד בלתי אפשרי. כל החוקרים הפרטיים שפניתי, התברר שהם אוכלים מהפשע הזה, הם סחטו ממני כסף ולא סיפקו לי את הסחורה. נתנו לי מידע שקרי, או חסר, או לא רלוונטי, והייתי צריכה להפעיל מחשבה עמוקה ויצירתית כדי להתגבר על המכשולים האלה.
הבנתי, כי אנשים רבים שהיו חלק מחיי, לא הלכו לעולמם בדרך הטבע, כפי שניסו להציג את מותם, אלא נרצחו, והחרב שרצחה אותם מונחת כעת על צווארי. היה ברור לי, כי מעולם לא היה לי סיכוי לממש את הפוטנציאל הגבוה הגלום בי, לא את כישוריי וכישרונותיי, ובעיקר לא את חלומותיי. מעולם לא הייתה לי ילדות, לא בגרות ולא בחרות, לא היו לי חברים והמשפחה שלי הופעלה נגדי, מעולם לא היה לי סיכוי להינשא ולא להתפרנס בכבוד, מעולם ביתי לא היה מבצרי, מעולם לא ידעתי אושר, ואת עיקר חיי אני נאלצת למסמס על הישרדות.


אני מאמינה שכל הכוחות הקיימים בעולם בטלים ומבוטלים מול כוחו של בורא עולם!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה