אני ומשפחתי

כשהייתי ממש ממש קטנה, התאמנתי כל ערב בלהיות מלכה... זה לא היה פשוט בכלל... אך לא ויתרתי... 
זה היה בלוד, גרנו ברח' ל"ל 7, לאימא היה חנות ירקות שהפכה בהמשך למכולת. אבא עבד בחלוקת לחם, ובערב שניהם ישבו בחנות ושוחחו עם חברים עד שעות מאוחרות...
מהחנות היה ניתן להיכנס למטבח הבית, ודלת במטבח הובילה לחדר השינה הענק שהיה לנו... הדלת שחצצה בין המטבח לחדר הייתה דלת מתקפלת כמו אקורדיון... 
כל ערב הייתי פותחת את דלת האקורדיון ויוצרת צורת ר, גוררת כיסא לפינה שנוצרה מאחורי הדלת, ואז הייתי ניגשת למלאכה... הייתי פותחת את הארון של אחותי הבכורה, מינה ז"ל, שהייתה הגדולה ממני בכמה שנים טובות, ולובשת את השמלות שלה, אחת על השנייה... לפחות 5 שמלות... זה היה ממש מתיש, אבל עמדתי במשימה... ואז הייתי יושבת על כסא המלכות מאחורי הדלת, מושכת את השמלות שיכסו את הכסא מסביב, ואז כשהכל היה ממש ממש מלכותי, הייתי פוצחת בשירים... בהתחלה השירים היו שירים שהכרתי, אבל מהר מאוד השירים האלה נגמרו ואז הייתי ממציאה שירים חד פעמיים, שירים ומנגינה... והייתי שרה לתוך הלילה עד שהייתי מתעייפת ונרדמת על הכסא... כשאימי לא שמעה את שירתי, היא הבינה שנרדמתי, והייתה נכנסת לחדר, משכיבה אותי על המיטה ומורידה מעליי את השמלות... הייתי כועסת... רציתי ללכת לישון עם השמלות, ואימי הייתה מסבירה לי, שהשמלות יחכו לי בארון גם מחר... וכך כל ערב המשכתי להתאמן בלהיות מלכה...
    
בהיותי תלמידה בבית הספר, לאחותי הבכורה מינה ז"ל, היו 2 מחברות שהכילו את השירים שהתנגנו אז ברדיו, וכל יום אחרי הלימודים, היא הייתה מתכנסת באחד משני החדרים שהיו לנו בביתנו בלוד, ושרה להנאתה בקולי קולות... אני אהבתי להשתרע לידה על הרצפה הקרה ולהצטרף אליה בשירה מזייפת כמובן... לא היה כיף גדול מזה... 

כשגדלתי, חלמתי להיות שחקנית, רקדנית ואפילו זמרת... אז מה אם אני מזייפת.... 

היום אני חולמת רק לחיות, ובשקט, לקום בבוקר ולא לפחד לפתוח את הדלת, ללכת לעבוד ולהתפרנס בכבוד, לחזור הביתה לבית שלי שאף אחד לא יטריד אותי בביתי, לשבת בבית קפה מבלי שהמלצר יתקוף אותי, ללכת לקניות מבלי שהקופאים יצרחו עליי, שיהיה לי חבר נפש, שאוכל לדבר אתו מבלי לחשוש, שיהיו לי שכנים רגילים ולא כאלה שנשתלו לי כדי להתנכל לי, ושבני משפחתי לא יפחדו להיות איתי בקשר. 

בשנותיי הראשונות בבית הספר העממי, ממלכתי א' בלוד, חומר הלימודים היה לי פשוט כל כך להבנה, עד כי כאשר המורה הייתה שואלת: למי יש שאלות? - לא הבנתי מה השאלה... היום קוראים לילדה שהייתי, מחוננת, אבל אז, אף אחד לא טפח לי על השכם... בעיקר, לא הוריי, וכאשר הבאתי הביתה ציונים גבוהים במבחנים, ציפיתי שהוריי יפגינו מעט גאווה בי, אך זה לא קרה מעולם...
למסיבת הסיום של כיתה ח', המורה ניצה, הטילה עלי לבקשתי, להיות אחראית על בניית מחרוזת ריקודי עם, שבה השתתפו כל הבנות והבנים שבכיתה... כמובן שלקחתי לעצמי את הסולו, והתוצאה הייתה הופעה מדהימה... בסוף ההופעה ירדתי ורצתי אל אימי, שישבה בקהל, ובדרך שמעתי התלחשויות: "...מלכה עשתה את הכל... היא הכינה את כל ההופעה... לבדה...". הייתי בטוחה שהפעם אימא שלי, שגם שמעה את ההתלחשויות האלה, תפגין גאוותה בי, אך זה לא קרה, למרות שראיתי שפניה קורנות מגאווה, שטרחה להסתיר.

לא הבנתי כילדה קטנה למה אני לא מצליחה לשמח את הוריי בכישוריי הרבים, ולמה אף פעם לא החמיא לי בפניי איש... אך כתוצאה מכך פיתחתי אישיות שאינה תלויה במה שאחרים אומרים עלי, אלא רק מה שאני חושבת על עצמי... ובדיעבד מתברר, שזה מה שהציל אותי מכלייה... כפי שאפרט בהמשך.

שמי הפרטי הוא מלכה - בתעודת זהות, אני מופיעה בשני שמות: מלה בילה. (מלכה זה מלה באידיש).
שם משפחתי הוא טייכר - אך לאחר שאימי נפטרה, בדצמבר 1994, הוספתי את שם משפחתה מבית הוריה, מילר, ומאז שם משפחתי הוא: טייכר-מילר.
נולדתי בישראל, בבי"ח פוריה בטבריה, בתאריך 30.11.1951 .
מספר תעודת הזהות שלי:   05018907-5.

כילדה סקרנית וחכמה מאוד, הבנתי כבר בילדותי שמשהו לא תקין מתרחש במשפחתי, אבל לא נתתי לכך להעיב על תדמית המשפחה המושלמת, שבניתי לי, והדחקתי הכל
כל חיי האמנתי שאנו משפחה דלת אמצעים, אך מאוחדת, כך זה הרגיש לי... וחשבתי שגם בני משפחתי חשים כמוני...  האמנתי שלהוריי אין כל רכוש, למעט הבית שבו גרו, הפנסיה של אבי וקצבת הביטוח לאומי של אימי.
אני, לא אשקוט עד אשר כל הירושה שנגזלה ממני תשוב לחזקתי.

בבלוג זה, אני חושפת הכל על "תעשיית הרצח", שגזלה ממני את חיי ואת משפחתי, וכילתה בנו את שהחלו הנאצים.

היינו משפחה בת 7 נפשות.
על פני השטח, שרר בבית, הפרגון, הדאגה, העזרה ההדדית, וכל מה שמעיד על משפחה מאוחדת. אך במבחן התוצאה, אנו, כל אחד לעצמו, ואחד נגד השני, כאילו היינו זרים ואויבים זה לזה.
האם הירושה שהותירו הורינו והוסתרה ממני, רצחה את חיינו?... בשום פנים ואופן לא!.. משפחתי קורצה מחומר ממנו עשויות משפחות חמות ומפרגנות... לתוצאה זו אחריות בלעדית ל"תעשיית הרצח".

ואימישרה (סלה) טייכר לבית מילר, ז"ל
שניהם ניצולי שואה. שאיבדו כמעט את כל בני משפחתם בשואה, וכדי להנציח כמה שיותר מבני משפחתם שנספו, הם נתנו לכל ילד 2 שמות. אני קרויה על שם שתי אחיותיה של אימי.


אני ילדת סנדביץ'... חיי בצל הפשע

לפניי נולדו:

ואחריי נולדו

                   

החקירות שלי


כל חיי, ובעיקר היום, אני חיה תחת טרור, איומים על חיי והטרדות בלתי נסבלות, ואתוודה בפניכם, כי זה קשה, עד בלתי  אפשרי לשרוד פשע כזה, בלתי אנושי, לחיות תחת טרור יומיומי, לדעת שחיי אינם נחשבים, ויש מי שמתכנן לחסל אותי, והוא זוכה לשיתוף פעולה של מערכת אכיפת החוק במדינה... קשה לדעת שביתי משמש זרים בהיעדרי, שעושים בו כבשלהם, הורסים, שוברים, גונבים, מתעללים בבעלי החיים בביתי, ומיותר לומר, כי גם יכולים להרעיל אותי.
בדיעבד התברר לי, כי ההתעללות שחוויתי מאז אני זוכרת את עצמי, נועדה להצמיח אותי להיות בוגרת חולת נפש, וכל מי שחצה את חיי היה שותף לחיסולי. כאשר התברר לי, כי גם בני משפחתי האהובים, נוטלים חלק בחיסולי, נתקפתי חרדת מוות, וכל גופי רעד מאימה, עד כי חששתי שאקבל שבץ לב.ב שהוא יכול להצדיק את המעשים האכזרים והשפלים שהוא מבצע נגד הקורבנות חסרי הישע,   

הקורבנות החלשים, יפתחו ודאי מחלת נפש, ו/או מחלה פיזית קטלנית הנגרמת ממתח מתמשך, ואף יתכן שיבקשו למות.
הקורבנות החזקים, שישרדו, ימצאו עצמם מתמודדים עם טרור שטני, ובעימות שאינם מבינים איך נחת עליהם, מידי כל גוף, ארגון ומוסד במדינה, עד שיעדיפו לשתוק ולסבול מהטרור, שנכפה עליהם כשגרת חיים, טרור שנועד באמצעותו לתפור להם תיק חיסול המבוסס על מצגי שווא.

אני מסתבר, כל חיי הייתי עסוקה בהישרדות. לא חוויתי ילדות, לא בגרות ולא בחרות, ובעיקר, לא מימשתי את הפוטנציאל הגדול הטמון בי.
זמן קצר לפני שחשפתי את הטרגדייה של משפחתי, פתחתי עסק קטן למתן שירותי משרד והנח"ש, מאחר שהבנתי שאין לי סיכוי להתפרנס כשכירה, למרות כישוריי הנראים על פניו. ולצורך עבודתי כעצמאית, רכשתי פקס הביתה, והפקס הזה היה לי למושיע. 
מסוגרת בביתי ומתקשה לדבר, פניתי באמצעות הפקס, לעזרת המשטרה ולכל גורם שרק עלה על דעתי, לרבות העיתונות, ונבהלתי לגלות, שאני לבדי מול מכונת רצח משומנת היטב, חסרת ישע, ומובלת כשה לטבח, ואיש לא יסייע לי, כי כולם, אבל כולם, אוכלים מידי הפשע השטני הזה...
התקשיתי להאמין, שאנשים בעלי שם וחזות מכובדת, משרות בכירות ונבחרי ציבור המדברים בזכות הצדק החברתי והחלשים, משמשים זרוע רצחנית של "תעשיית הרצח". הבנתי, שעלי להציל את עצמי בעצמי.
התפללתי לאלוהים שלא ינטוש אותי, ויצאתי מביתי אל זרועות הפשע שסגרו עלי מכל עבר, נחושה לחקור הכל על הפשע הנורא הזה, לחשוף אותו ולהוביל מאבק לחיסולו!

דירות בדמי מפתח משמשות את תעשיית הרצח, בעיקר, כי קל מאוד לזרוק לרחוב דיירים בדמי מפתח. ניתן לפברק עילות שווא, כמו, הדייר מפריע לשכנים, מהווה מפגע, לא שילם שכ"ד, ועוד סעיפים זדוניים, שמאפשרים לשופטים עבריינים בהסתמך על סעיפים אלה, לקשור קשר נגד הקורבנות החלשים, ולסייע בידי תעשיית הרצח לחסלם באמצעות הפיכתם לדרי רחוב. 
כך מוצאים עצמם קורבנות רבים זרוקים ברחוב, מחוסרי בית, רעבים, צמאים, חולים, מזוהמים, לבושים בגיחוך, מושפלים, איבדו כל צלם אנוש.. איש לא מרחם עליהם ולא מושיט להם יד... בעיקר לא מערכת הרווחה שזו תפקידה, כולם לא יפריעו לקורבנות לדעוך, עד שלבסוף ימצאו הקורבנות את מותם ברחוב... כאלמונים.
כך שתלו לי דירה בדמי מפתח בניגוד לרצוני

וידוי אישי


אני מאמינה שכל הכוחות הקיימים בעולם בטלים ומבוטלים מול כוחו של בורא עולם.

2 תגובות:

  1. דברייך נוגעים ללבי, ונראים נכונים ממה שידוע לי, אבל מה הקטע הזה עם בורא עולם? אם לישות שהחלטת עליה לא היה איכפת מנרצחי השואה ונטבחי זוועות אחרות בעולם, למה שיהיה לו איכפת ממך או בכלל ממישהו. אם לא תשגי במחשבות שוא אולי תצליחי יותר.

    השבמחק
    תשובות
    1. אנונימי יקר... תודה על תגובתך הכנה.. אומר לך, כי איני זקוקה לגייס את השואה כדי לשאול "איפה אתה אלוהים"... אני עוברת על גופי ונפשי שואה מאז אני זוכרת עצמי... ויש לי את כל הסיבות לשאול את אלוהים איפה אתה.... יחד עם זאת, אני יודעת באופן מוכח לעצמי, שיש מעלי השגחה אלוהית פרטית... ואלמלא כן, לא הייתי יכולה לראות קרן אור באפלה השטנית שבה חיי עוברים...

      מחק