משפחת מוזס - שושלת "ידיעות אחרונות"
בשנת 1939, רכש איש העסקים, יהודה מוזס, את "ידיעות אחרונות", מידי גרשום קומרוב.
יהודה מוזס, יליד 1886, היה נשוי למרים, ונפטר בתל אביב בשנת 1956.
ליהודה ומרים מוזס נולדו:
- נח מוזס - לאחר מות אביו, יהודה, בשנת 1956, קיבל את השליטה על העיתון, והיה העורך והמו"ל הממשיך של "ידיעות אחרונות". נח מוזס נשוי לפולה.
- אלכסנדר מוזס - היה בעל בית הדפוס שבו הודפס עיתון ידיעות אחרונות, אך העביר את שליטתו בעתון לאביו יהודה.
- מאיר מוזס - בעל מניות בעיתון ידיעות אחרונות.
- ראובן (ישראל) מוזס - בעל מניות בעיתון ידיעות אחרונות, נשוי לחמדה נופך, בתו של השופט, ד"ר יצחק נופך, ומייסדת שבועון "לאשה".
לנח ופולה מוזס נולדו:
- גלעד מוזס - הבכור - יליד 1950.
- ארנון "נוני" מוזס - השני. ירש את הבעלות על עיתון "ידיעות אחרונות" - יליד 1953.
- ג'ודי (יהודית) מוזס - השלישית, ילידת 1958, בעלה הראשון היה עמירם ניר, ובעלה השני הוא סילבן שלום, ח"כ ושר.
- תמי מוזס - בת הזקונים, הרביעית, ילידת 1960.
* * * * * * * * * * * * * * * * * *
התאונות הקטלניות לבית נח ופולה מוזס
- גלעד מוזס - הבן הבכור, נהרג בתאונת דרכים קטלנית, בהיותו רק בן 9, בשנת 1959, נפגע ע"י אוטובוס.
- ב-25.9.1967 בהיותו בן 14 שנים בלבד, נהג, נוני (ארנון) מוזס, בשכונת מגוריו ברמת גן, בשברולט של אביו, ודרס למוות את רחל שבי, ילדה בת 10. אביו, נוח מוזס, הורשע וריצה עונש מאסר של מספר חודשים, וארנון (נוני) לא הועמד לדין.
- נוח מוזס, האבא - נהרג בתאונת דרכים קטלנית, בהיותו בן 73, בשנת 1985. גם הוא נפגע ע"י אוטובוס, כשחצה את הכביש מול בית ידיעות אחרונות.
- לאחר מותו, כיהנה אשתו, פולה, כמו"ל העיתון "ידיעות אחרונות", עד שנת 1994, שאז היא מתה ממחלת הסרטן.
- עמירם ניר - בעלה הראשון של ג'ודי מוזס, נהרג בתאונת מטוס, בשנת 1988.
אני תוהה, האם התאונות הקטלניות לבית מוזס, הנם יד הגורל... או אולי יד זדונית בישלה אותם... כי אז, מי היא היד הזדונית, ומה מניעיה.
מעט רקע על פעילותה של "תעשיית הרצח"
"תעשיית הרצח" כאמור, מושתתת על אינטרסים כלכליים של בעלי הון תאבי בצע, שכל רצונם, להאדיר את הונם, בין היתר, ע"י השתלטות על נכסי אחרים, בשיטות נוכליות, שטניות ופליליות, תוך הקפדה על מצג שמאפשר לפרש את השתלטותם, כאילו בוצעו בהליכים חוקיים.
הנכסים אותם חומדים בעלי ההון, ועליהם הם רוצים להשתלט, הנם, נכסי ציבור, או נכסים פרטיים של משפחות תמימות.
סקירה היסטורית קצרה על שושלת "ידיעות אחרונות"
בשנת 1948 - פרש מידיעות אחרונות, עורך העיתון, עזריאל קרליבך, והקים את "מעריב", כשהוא סוחף אחריו את כל עובדי העיתון, ומותיר את יהודה מוזס, בעליו של העיתון, ללא עובדים בכלל.
- יהודה מוזס, הזעיק את בנו, נוח, לסייע במערכת העיתון בת"א, ואת בן דודו, דב יודקובסקי, שנחלץ לסייע בהצלת העיתון, והקים מהדורה ירושלמית של "ידיעות אחרונות".
- כל העת המשיך העיתון המתחרה "מעריב" להעפיל על "ידיעות אחרונות", שכל העת היה במצב קשה מאוד.
עיתון "ידיעות אחרונות" צבר הפסדים גדולים, ויהודה מוזס נאלץ למכור קרקעות ונכסים אחרים, כדי לממן את החובות שתפחו בגין הפעלת העיתון.
- בשנת 1956, נפטר יהודה מוזס, ובמקומו בא בנו, נוח מוזס, אשר יחד עם דב יודקובסקי, המשיכו להפעיל את העיתון, שכאמור, היה במצב קשה מאוד.
וכך עד לתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. אז יזם דב יודקובסקי פרסום ע"י חלוקת חינם של עיתונים למאות אלפי המגויסים, שחלקם הגדול נחשף לעיתון "ידיעות אחרונות" לראשונה. ובזכות תושייתו זו של דב יודקובסי, חל המפנה המיוחל.
- בתחילה, תפוצת שני העיתונים החלה להשתוות, ולקראת שנות ה-80, העפילה תפוצת "ידיעות אחרונות" על זו של "מעריב", עד ש"ידיעות אחרונות" זכתה לכינוי: "העיתון הנפוץ ביותר במדינה".
דב יודקובסקי נחשב לאיש תקשורת מוערך, ואף היה חתן פרס ישראל לתקשורת בשנת 2002. בעת ששימש עורך העיתון "ידיעות אחרונות", הוא הכתיב סטנדרט של כתיבה עיתונאית נוחה לקריאה, ובעיקר, אמינה. תודות לו, התעצמה תפוצת העיתון עד שהיה לעיתון הנפוץ ביותר במדינה.
* * * * * * * * * * * * * * * * * *
הכל החל במצוקה הכלכלית אליה נקלע יהודה מוזס, בעליו של עיתון "ידיעות אחרונות", בעקבות עזיבתו של העורך, ד"ר עזריאל קרליבך.
ידוע, כי מצוקות הן קרקע פורייה לנוכלים, המחפשים להתעשר מסבלם של אחרים, הן השער דרכו חודרים הנוכלים, לתוך עסק ו/או משפחה, שלהם פוטנציאל כספי, וחולבים אותם.
הנוכלים, שידוע כי הנם חוקרים פרטיים, מספקים למערכות העיתונים, שירותיהם מפוקפקים. בין היתר, מידע מכפיש על בעלי השפעה, המשמש את המו"לים של העיתונים לאיום וסחיטה, ומעניק להם שליטה על המוכפש.
באין מידע מכפיש על הקורבן, מייצרים החוקרים הפרטיים מידע מכפיש יש מאיין, באמצעות מצגי שווא.
וזה החלק הקל של הפשעים מהם מתפרנסים החוקרים הפרטיים.
סוד גלוי וידוע הוא, כי את הכסף הגדול, עושים החוקרים הפרטיים, מפשעי רצח.
הפוטנציאל הטמון בחשאיות עבודתם, מאפשר לחוקרים הפרטיים לבצע פשעים, באין שואל ומפריע. הם פיתחו ענף משגשג המבוסס על חיסול קורבנות תמימים, המכונה על ידי "תעשיית רצח", כשמאחורי מעטה של שתיקה והשתקה, בחיפוי ושיתוף פעולה של שוטרים עבריינים, הם פועלים כשכירי החרב.
שיטת רצח נפוצה, היא, גרימת שבץ לב או מוח, באמצעות חומר קטלני, המצוי בשימוש מערכת הבריאות והוא בהישג ידם של רופאים רבים, ביניהם גם שמכרו נפשם לשטן, וסוחרים בחומר קטלני זה, בעבור בצע כסף.
כאמור, בשנת 1939 רכש יהודה מוזס את "ידיעות אחרונות", ומאז, במשך 9 שנים, העיתון שגשג והיה לעיתון הנפוץ ביותר בין עיתוני הארץ, וכך עד שהתעורר סכסוך בין העורך, ד"ר עזריאל קרליבך, שראה בעיתון מכשיר ציבורי, לבין בעל העיתון, יהודה מוזס, שראה בעיתון עסק כלכלי בלבד, בהיותו איש עסקים, והסכסוך הסתיים בשנת 1948 ב"פוטש" שביצע קליבך למוזס.
ד"ר עזריאל קרליבך נטש את "ידיעות אחרונות" כשהוא סוחף אחריו את צוות העיתונאים של העיתון, ויחד הם הקימו את "מעריב".
יהודה מוזס, נותר ללא עובדים בכלל, וכתוצאה מכך, תפוצת "ידיעות אחרונות" ירדה לאפס, בעוד שתפוצת "מעריב" הגיעה לכדי שלושים אלף עותקים. יהודה מוזס שקע בחובות שהלכו וגדלו עד שנאלץ למכור מקרקעין ונכסים אחרים לכיסוי החובות שצבר העיתון.
יהודה מוזס הבין כי ד"ר עזריאל קרליבך תכנן את הפוטש הזה נגדו, זמן רב מאחורי גבו, ורק טבעי הוא, שחש נבגד וזועם.
עיתון "ידיעות אחרונות" המשיך לצבור הפסדים, בעוד תפוצת העיתון המתחרה "מעריב", התעצמה. אך יהודה מוזס לא נכנע. הוא גייס לעזרתו, את בן דודו, דב יודקובסקי, ואת בנו, נוח מוזס, כאשר על בנו נוח, הוא מטיל לבצע את המשימות שלהלן:
ואז....
בפברואר 1956, בהיותו רק בן 46, נפטר לפתע, ד"ר עזריאל קרליבך מהתקף לב.
הסרת המכשול בדמותו של ד"ר עזריאל קרליבך, מסתבר, הייתה רק יריית הפתיחה לחיסולים העתידיים שיתרחשו בשושלת "ידיעות אחרונות".
יהודה מוזס, האבא, היה ידוע בקמצנותו.
מסופר עליו, כי כאשר קרליבך שלח סקופים, מהדיונים על חלוקת הארץ באו"ם, וציין "דחוף", שזה תוספת מחיר, השיב לו יהודה מוזס, שיפסיק לטלגרף "דחוף", כדי להימנע מתוספת המחיר.
חיסולו של ד"ר עזריאל קרליבך, ודאי פתח את שערי "ידיעות אחרונות" בפני אותם נוכלים, שודאי גם השפיטו אליהם את נוח מוזס, שהיה אחד מ-4 ילדיו היורשים של יהודה מוזס, והיחיד מבין הילדים שהיה מעורב בענייני העיתון, מה שהבטיח לו בבוא היום, להיות המועמד שירש את אביו בעיתון.
בתוך כך, מסתבר, היה מי שלא עמדה לו סבלנותו לחכות עד ל"בוא היום"...
ואז....
העובדה שיהודה מוזס נפטר בסוף אותה שנה בה נפטר קרליבך בראשיתה, הדליקה אצלי נורה אדומה.
שכן, גם הוריי נפטרו בשנה אחת. אבי נפטר בינואר 1994 ואימי נפטרה בדצמבר 1994. אני מציינת זאת, כי גם הוריי וכל בני משפחתי נפלנו קורבן בידי נוכלים אלה, שמחסלים אותנו באותה שיטה, ומכאן גם הידע שלי אודות הפשע הנורא הזה.
כצפוי, לאחר מותו של יהודה מוזס, ירש בנו, נוח מוזס, את הבעלות על העיתון, מן הסתם, היה כבר מושפט אל אותם נוכלים, יועצי אחיתופל, שבוודאי, דחפו עצמם גם לתוך חייו הפרטיים, וחדרו לביתו, במסווה של חברים טובים.
רצח ד"ר עזריאל קרליבך, מתברר, לא סיפק את הסחורה, ותפוצת "ידיעות אחרונות" המשיכה להיות אפסית.
בשנת 1956, בעת שירש את השליטה על "ידיעות אחרונות", היה נוח מוזס אבא לשני ילדים בלבד:
גלעד, שהיה רק בן 6 שנים.
וארנון "נוני", שהיה רק בן 3 שנים.
יועציו האפלים של נוח מוזס, שנהיו גם "חבריו הטובים", ודאי ביקרו רבות בביתו, כשהם מתצפתים במשך 3 שנים על 2 בניו הקטנים, במטרה לבחור את האחד מבין שני האחים, שיירש בעתיד את "ידיעות אחרונות", זה שאישיותו מתאימה להם יותר, להשפיטו אליהם.
ומתברר, כי אישיותו של הילד ארנון "נוני" מוזס, התאימה להם יותר, להכשירו כיורש.
ואז...
בשנת 1959, בהיותו רק בן 9, נרצח הילד גלעד מוזס, בתאונת דרכים אכזרית, כשהוא נמחץ למוות ע"י אוטובוס.
בשנת 1958, שנה לפני שנרצח גלעד מוזס, נולדה ג'ודי (יהודית), שגדלה בצלו של אחיה ארנון (נוני), כאח בכור, ומן הסתם הושפעה ממנו.
זה המקום לציין, כי "תעשיית הרצח" משתמשת בקטינים, החל מיום לידתם, ומצמיחה אותם להיות בוגרים עבריינים בשירותה. בהגיעם לגיל 12, נדרשים הקטינים להשתתף בטקס חניכה, שכולל ביצוע משימת פשע, תוך ציות עיוור למבוגרים, שבין היתר, דורשים מהם לבצע פשעים נגד בני משפחתם.
זאת למדתי על בשרי ועל בשרם של בני משפחתי.
אין לי ספק, שהילד, ארנון |(נוני) מוזס, עבר טקס חניכה כזה בהגיעו לגיל 12, למרות שלא מצאתי תיעוד על כך. יחד עם זאת, מצאתי תיעוד של טקס חניכה שעבר בגיל 14.
תזכורת: ביוני 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. בתקופה זו יזם דב יודקובסקי, חלוקת עיתונים חינם בין החיילים, ובזכות יוזמה מבורכת זו של דב יודקובסקי, שהוא בן דודו של נוח מוזס, גדלה תפוצת העיתון עד שהיה לנפוץ ביותר במדינה.
בתאריך 25.9.1967, כ-3 חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, כאמור, תפוצת העיתון גדלה, ובהיותו רק בן 14, נהג הנער, נוני (ארנון) מוזס, בשברולט של אביו, ודרס למוות את הילדה רחל שבי, בת ה-10.
אביו, נוח מוזס, נידון למאסר, בגין מתן היתר לבנו הקטין לנהוג ברכבו ללא רישיון, אך אני מאמינה, כי נוח מוזס מעולם לא נתן לבנו היתר כזה, ולמעשה, הקריב עצמו במקום בנו העבריין.
אין לי ספק, כי הנער העבריין, ארנון (נוני) מוזס, לא התעצב... לא על הילדה בת ה-10, רחל שבי, שגדע את חייה, ולא על אביו שנכלא בגללו... הוא היה מוקף נוכלים שקרקרו סביבו, והבטיחו לו עתיד מזהיר.
בהגיעו לגיל 18, התגייס ארנון (נוני) מוזס לצה"ל ושימש בתפקיד מדריך נוער.
כאן אני רוצה לציין, כי צה"ל מתנהל כזרוע של תעשיית הרצח, וילדים הכלואים תחת שליטתה של תעשיית הרצח, משובצים לתפקידים בצה"ל בהתאם למוכתב על ידה.
בתוך כך, ילדים שיועדו לשמש בידי "תעשיית הרצח" עטינים לחליבת ההון שירשו בעתיד, משובצים לתפקידים שאין בהם כדי לסכן את חייהם, בעוד שהילדים האחרים שתעשיית הרצח מייעדת אותם לחיסול, ישובצו לתפקידים שיש בהם פוטנציאל של סיכון.
לאחר שירותו הצבאי, השלים ארנון (נוני) מוזס תואר ראשון בכלכלה והמשיך לתואר שני, אך כעבור שנה אחת בלבד הפסיק ללמוד, והחל להיות מעורב במערכת העיתון ככתב ספורט, כשהוא נצמד אל אביו במטרה ללמוד את עבודת העריכה וההפקה של העיתון.
רצח הילדה, רחל שבי, בת ה-10, נועד להשחית את נפשו של הנער, נוני (ארנון) מוזס... לקראת העתיד לבוא.
רשומה עדיין בכתיבה.
יוני 1967, פרצה מלחמת ששת הימים, אשר מונפה בידי דב יודקובסקי, לטובת העיתון, ע"י חלוקת עיתונים חינם בין החיילים, שחלק גדול מהם, זו הייתה הפעם הראשונה שהם קראו את העיתון, וכאמור, דבר זה הביא לתפנית המיוחלת בתפוצת העיתון.
- למעוניינים, להלן סקירה היסטורית מורחבת ומעניינת על שושלת "ידיעות אחרונות" באדיבות העיתונאי והבלוגר, זאב גלילי.
* * * * * * * * * * * * * * * * * *
ניתוח החיסולים בשושלת "ידיעות אחרונות"
ידוע, כי מצוקות הן קרקע פורייה לנוכלים, המחפשים להתעשר מסבלם של אחרים, הן השער דרכו חודרים הנוכלים, לתוך עסק ו/או משפחה, שלהם פוטנציאל כספי, וחולבים אותם.
הנוכלים, שידוע כי הנם חוקרים פרטיים, מספקים למערכות העיתונים, שירותיהם מפוקפקים. בין היתר, מידע מכפיש על בעלי השפעה, המשמש את המו"לים של העיתונים לאיום וסחיטה, ומעניק להם שליטה על המוכפש.
באין מידע מכפיש על הקורבן, מייצרים החוקרים הפרטיים מידע מכפיש יש מאיין, באמצעות מצגי שווא.
וזה החלק הקל של הפשעים מהם מתפרנסים החוקרים הפרטיים.
סוד גלוי וידוע הוא, כי את הכסף הגדול, עושים החוקרים הפרטיים, מפשעי רצח.
הפוטנציאל הטמון בחשאיות עבודתם, מאפשר לחוקרים הפרטיים לבצע פשעים, באין שואל ומפריע. הם פיתחו ענף משגשג המבוסס על חיסול קורבנות תמימים, המכונה על ידי "תעשיית רצח", כשמאחורי מעטה של שתיקה והשתקה, בחיפוי ושיתוף פעולה של שוטרים עבריינים, הם פועלים כשכירי החרב.
שיטת רצח נפוצה, היא, גרימת שבץ לב או מוח, באמצעות חומר קטלני, המצוי בשימוש מערכת הבריאות והוא בהישג ידם של רופאים רבים, ביניהם גם שמכרו נפשם לשטן, וסוחרים בחומר קטלני זה, בעבור בצע כסף.
כאמור, בשנת 1939 רכש יהודה מוזס את "ידיעות אחרונות", ומאז, במשך 9 שנים, העיתון שגשג והיה לעיתון הנפוץ ביותר בין עיתוני הארץ, וכך עד שהתעורר סכסוך בין העורך, ד"ר עזריאל קרליבך, שראה בעיתון מכשיר ציבורי, לבין בעל העיתון, יהודה מוזס, שראה בעיתון עסק כלכלי בלבד, בהיותו איש עסקים, והסכסוך הסתיים בשנת 1948 ב"פוטש" שביצע קליבך למוזס.
ד"ר עזריאל קרליבך נטש את "ידיעות אחרונות" כשהוא סוחף אחריו את צוות העיתונאים של העיתון, ויחד הם הקימו את "מעריב".
יהודה מוזס, נותר ללא עובדים בכלל, וכתוצאה מכך, תפוצת "ידיעות אחרונות" ירדה לאפס, בעוד שתפוצת "מעריב" הגיעה לכדי שלושים אלף עותקים. יהודה מוזס שקע בחובות שהלכו וגדלו עד שנאלץ למכור מקרקעין ונכסים אחרים לכיסוי החובות שצבר העיתון.
יהודה מוזס הבין כי ד"ר עזריאל קרליבך תכנן את הפוטש הזה נגדו, זמן רב מאחורי גבו, ורק טבעי הוא, שחש נבגד וזועם.
עיתון "ידיעות אחרונות" המשיך לצבור הפסדים, בעוד תפוצת העיתון המתחרה "מעריב", התעצמה. אך יהודה מוזס לא נכנע. הוא גייס לעזרתו, את בן דודו, דב יודקובסקי, ואת בנו, נוח מוזס, כאשר על בנו נוח, הוא מטיל לבצע את המשימות שלהלן:
- לשקם את העיתון "ידיעות אחרונות",
- להיאבק בעיתון "מעריב",
- ולעשות כל שביכולתו, כדי להחזיר לעיתון את קוראיו שעזבו ל"מעריב".
ואז....
בפברואר 1956, בהיותו רק בן 46, נפטר לפתע, ד"ר עזריאל קרליבך מהתקף לב.
הסרת המכשול בדמותו של ד"ר עזריאל קרליבך, מסתבר, הייתה רק יריית הפתיחה לחיסולים העתידיים שיתרחשו בשושלת "ידיעות אחרונות".
יהודה מוזס, האבא, היה ידוע בקמצנותו.
מסופר עליו, כי כאשר קרליבך שלח סקופים, מהדיונים על חלוקת הארץ באו"ם, וציין "דחוף", שזה תוספת מחיר, השיב לו יהודה מוזס, שיפסיק לטלגרף "דחוף", כדי להימנע מתוספת המחיר.
חיסולו של ד"ר עזריאל קרליבך, ודאי פתח את שערי "ידיעות אחרונות" בפני אותם נוכלים, שודאי גם השפיטו אליהם את נוח מוזס, שהיה אחד מ-4 ילדיו היורשים של יהודה מוזס, והיחיד מבין הילדים שהיה מעורב בענייני העיתון, מה שהבטיח לו בבוא היום, להיות המועמד שירש את אביו בעיתון.
בתוך כך, מסתבר, היה מי שלא עמדה לו סבלנותו לחכות עד ל"בוא היום"...
ואז....
באוקטובר 1956, כ-8 חודשים לאחר מותו בהתקף לב, של ד"ר עזריאל קרליבך, נפטר יהודה מוזס, כשהוא בן 70 שנה.
להלן דיוקנו.
בשלב זה אין לי כל מידע על אופן מותו של יהודה מוזס, אעדכן ברגע שיהיה לי, וכל מי שיודע מוזמן לעדכן. העובדה שיהודה מוזס נפטר בסוף אותה שנה בה נפטר קרליבך בראשיתה, הדליקה אצלי נורה אדומה.
שכן, גם הוריי נפטרו בשנה אחת. אבי נפטר בינואר 1994 ואימי נפטרה בדצמבר 1994. אני מציינת זאת, כי גם הוריי וכל בני משפחתי נפלנו קורבן בידי נוכלים אלה, שמחסלים אותנו באותה שיטה, ומכאן גם הידע שלי אודות הפשע הנורא הזה.
כצפוי, לאחר מותו של יהודה מוזס, ירש בנו, נוח מוזס, את הבעלות על העיתון, מן הסתם, היה כבר מושפט אל אותם נוכלים, יועצי אחיתופל, שבוודאי, דחפו עצמם גם לתוך חייו הפרטיים, וחדרו לביתו, במסווה של חברים טובים.
רצח ד"ר עזריאל קרליבך, מתברר, לא סיפק את הסחורה, ותפוצת "ידיעות אחרונות" המשיכה להיות אפסית.
בשנת 1956, בעת שירש את השליטה על "ידיעות אחרונות", היה נוח מוזס אבא לשני ילדים בלבד:
גלעד, שהיה רק בן 6 שנים.
וארנון "נוני", שהיה רק בן 3 שנים.
יועציו האפלים של נוח מוזס, שנהיו גם "חבריו הטובים", ודאי ביקרו רבות בביתו, כשהם מתצפתים במשך 3 שנים על 2 בניו הקטנים, במטרה לבחור את האחד מבין שני האחים, שיירש בעתיד את "ידיעות אחרונות", זה שאישיותו מתאימה להם יותר, להשפיטו אליהם.
ומתברר, כי אישיותו של הילד ארנון "נוני" מוזס, התאימה להם יותר, להכשירו כיורש.
ואז...
בשנת 1959, בהיותו רק בן 9, נרצח הילד גלעד מוזס, בתאונת דרכים אכזרית, כשהוא נמחץ למוות ע"י אוטובוס.
בשנת 1958, שנה לפני שנרצח גלעד מוזס, נולדה ג'ודי (יהודית), שגדלה בצלו של אחיה ארנון (נוני), כאח בכור, ומן הסתם הושפעה ממנו.
זה המקום לציין, כי "תעשיית הרצח" משתמשת בקטינים, החל מיום לידתם, ומצמיחה אותם להיות בוגרים עבריינים בשירותה. בהגיעם לגיל 12, נדרשים הקטינים להשתתף בטקס חניכה, שכולל ביצוע משימת פשע, תוך ציות עיוור למבוגרים, שבין היתר, דורשים מהם לבצע פשעים נגד בני משפחתם.
זאת למדתי על בשרי ועל בשרם של בני משפחתי.
אין לי ספק, שהילד, ארנון |(נוני) מוזס, עבר טקס חניכה כזה בהגיעו לגיל 12, למרות שלא מצאתי תיעוד על כך. יחד עם זאת, מצאתי תיעוד של טקס חניכה שעבר בגיל 14.
תזכורת: ביוני 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. בתקופה זו יזם דב יודקובסקי, חלוקת עיתונים חינם בין החיילים, ובזכות יוזמה מבורכת זו של דב יודקובסקי, שהוא בן דודו של נוח מוזס, גדלה תפוצת העיתון עד שהיה לנפוץ ביותר במדינה.
בתאריך 25.9.1967, כ-3 חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, כאמור, תפוצת העיתון גדלה, ובהיותו רק בן 14, נהג הנער, נוני (ארנון) מוזס, בשברולט של אביו, ודרס למוות את הילדה רחל שבי, בת ה-10.
אביו, נוח מוזס, נידון למאסר, בגין מתן היתר לבנו הקטין לנהוג ברכבו ללא רישיון, אך אני מאמינה, כי נוח מוזס מעולם לא נתן לבנו היתר כזה, ולמעשה, הקריב עצמו במקום בנו העבריין.
אין לי ספק, כי הנער העבריין, ארנון (נוני) מוזס, לא התעצב... לא על הילדה בת ה-10, רחל שבי, שגדע את חייה, ולא על אביו שנכלא בגללו... הוא היה מוקף נוכלים שקרקרו סביבו, והבטיחו לו עתיד מזהיר.
בהגיעו לגיל 18, התגייס ארנון (נוני) מוזס לצה"ל ושימש בתפקיד מדריך נוער.
כאן אני רוצה לציין, כי צה"ל מתנהל כזרוע של תעשיית הרצח, וילדים הכלואים תחת שליטתה של תעשיית הרצח, משובצים לתפקידים בצה"ל בהתאם למוכתב על ידה.
בתוך כך, ילדים שיועדו לשמש בידי "תעשיית הרצח" עטינים לחליבת ההון שירשו בעתיד, משובצים לתפקידים שאין בהם כדי לסכן את חייהם, בעוד שהילדים האחרים שתעשיית הרצח מייעדת אותם לחיסול, ישובצו לתפקידים שיש בהם פוטנציאל של סיכון.
לאחר שירותו הצבאי, השלים ארנון (נוני) מוזס תואר ראשון בכלכלה והמשיך לתואר שני, אך כעבור שנה אחת בלבד הפסיק ללמוד, והחל להיות מעורב במערכת העיתון ככתב ספורט, כשהוא נצמד אל אביו במטרה ללמוד את עבודת העריכה וההפקה של העיתון.
רצח הילדה, רחל שבי, בת ה-10, נועד להשחית את נפשו של הנער, נוני (ארנון) מוזס... לקראת העתיד לבוא.
רשומה עדיין בכתיבה.
בשנת 1985נדרס אביו למוות שעה שיצא מבניין המערכת. במלחמת הירושה שהתפתחה בעיתון הוא חבר לאחותו ג'ודי ניר מוזס שלום ודחק את רגליהם של בני דודו, אחותו תמי מוזס-בורוביץ' והעורך דב יודקובסקי.
יוני 1967, פרצה מלחמת ששת הימים, אשר מונפה בידי דב יודקובסקי, לטובת העיתון, ע"י חלוקת עיתונים חינם בין החיילים, שחלק גדול מהם, זו הייתה הפעם הראשונה שהם קראו את העיתון, וכאמור, דבר זה הביא לתפנית המיוחלת בתפוצת העיתון.
אני מאמינה שכל הכוחות הקיימים בעולם, בטלים ומבוטלים מול כוחו של בורא עולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה