בתאריך: 23.10.2012 ישבתי בבית קפה סיטי ברח' פלורנטין פינת רח' הרצל, ועבדתי על הרשומה: המכובדים בחברת קדישא. הייתה זו שעת ערב לא מאוחרת, כשסיימתי, ועשיתי דרכי לביתי, במסלול קבוע.
מבית הקפה הלכתי עד רח' העלייה, ואז פניתי שמאלה צפונה, לכיוון רח' אלנבי, שם התכוונתי לקחת אוטובוס קו 4 הביתה, וכהרגלי הלכתי בצד שמאל של רח' העלייה.
מבית הקפה הלכתי עד רח' העלייה, ואז פניתי שמאלה צפונה, לכיוון רח' אלנבי, שם התכוונתי לקחת אוטובוס קו 4 הביתה, וכהרגלי הלכתי בצד שמאל של רח' העלייה.
רח' עלייה נחצה לאורכו כל כמה מטרים ע"י רחוב צדדי, ובכל צומת כזו ניצב רמזור. בהגיעי לצומת רח' עליה פינת רח' משה מטלון, שמתי לב כי הרמזור עטוף בפלסטיק שחור, לכן סקרתי את השטח ולאחר שווידיתי כי אין רכבים שעושים דרכם לרחוב משה מטלון, ירדתי לכביש והתחלתי לחצות את הצומת, רח' עלייה לכיוון רח' משה מטלון 47.
באותו יום, סבלתי מכאבים עזים, שמקורם בפצעי זיהום שהתפרצו בשני רגליי, שאילצו אותי ללכת שפופה כדי להקל על הכאב, ובעיקר נדרשתי להליכה איטית. לציין, כי מדובר בכביש ישן וצר יחסית.
יחד איתי, חצה את הכביש גבר גבוה, כהה עור, כבן 60, לבוש בקפידה, שנעזר במקל הליכה, למרות שלא נראה פגם בהליכתו. הוא היה יכול לחלוף על פניי, בשל הליכתי האיטית במיוחד, אך משום מה הוא הקפיד לשמור על מרחק של כשני צעדים מאחוריי.
יחד איתי, חצה את הכביש גבר גבוה, כהה עור, כבן 60, לבוש בקפידה, שנעזר במקל הליכה, למרות שלא נראה פגם בהליכתו. הוא היה יכול לחלוף על פניי, בשל הליכתי האיטית במיוחד, אך משום מה הוא הקפיד לשמור על מרחק של כשני צעדים מאחוריי.
אני אומנם מיומנת לזהות מלכודות שטומנים לי ולסכלם בעוד מועד, ובתוך כך, הגבר שצעד מאחורי הדליק אצלי נורה אדומה, אלא, שהייתי באפיסת כוחות, והעדפתי לחשוב שהפעם אני טועה.
ואז, בהגיעי לאמצע הכביש, לפתע נכנס לצומת במהירות פראית, רכב ואן סגור בצבע בז', ובחריקת בלמים נעצר לפניי, ממש צמוד אלי וחסם אותי, מאחר והלכתי שפופה לא ראיתי מאיין בא הרכב, ולא הספקתי לעצור, כך נפלתי על חלקו הקדמי של הרכב שהיה נמוך, ותוך כדי נפלטה מפי צעקה: "אימא'לה!". כל גופי רעד, הרכב שפשף את הפצעים ברגליי, והכאבים היו בלתי נסבלים, שכבתי על חלקו הקדמי של הרכב בחוסר אונים, וצרחתי מכאב, קיוויתי שמישהו יעזור לי להתרומם, אך זה לא קרה.
ואז, בהגיעי לאמצע הכביש, לפתע נכנס לצומת במהירות פראית, רכב ואן סגור בצבע בז', ובחריקת בלמים נעצר לפניי, ממש צמוד אלי וחסם אותי, מאחר והלכתי שפופה לא ראיתי מאיין בא הרכב, ולא הספקתי לעצור, כך נפלתי על חלקו הקדמי של הרכב שהיה נמוך, ותוך כדי נפלטה מפי צעקה: "אימא'לה!". כל גופי רעד, הרכב שפשף את הפצעים ברגליי, והכאבים היו בלתי נסבלים, שכבתי על חלקו הקדמי של הרכב בחוסר אונים, וצרחתי מכאב, קיוויתי שמישהו יעזור לי להתרומם, אך זה לא קרה.
הנהג, ישב בתוך הרכב, כשהדלת הפונה אליי סגורה וגם חלון הדלת. הוא הביט בי באדישות מצמררת, וצפה בשקט כיצד אני צורחת מכאב ומתקשה להתיישר,כפסיכופט הצופה בקורבנו המפרפר למוות.
האיש שהלך מאחורי, היה אמור כבר לחלוף על פניי, אך הוא מתברר, חזר על עקביו, וכשהצלחתי לבסוף להתיישר, ראיתי כיצד הוא יורד שוב לחצות את הכביש.
עוברים ושבים, לא היו כאלה.
לפתע חלפו במוחי תיאורי אימה של קורבנות אחרים, שסיפרו לי שחוו תאונת דרכים בעת שחצו מעבר חצייה באור ירוק, ע"י רכב שהגיח משום מקום וגרר אותם מטרים ארוכים לאורך הכביש, וכתוצאה מכך הפכו נכים.
פתאום תפסתי שאני בדיוק במצב שיכולתי להיגרר לאורך הכביש, ואיש לא היה מושיע אותי. הבנתי שעלי לסמוך רק על עצמי, ולהתנתק במהירות האפשרית מהרכב.
כאבי תופת התפשטו מרגליי ופלחו את גופי, כאשר ניסיתי להתיישר, אך נשכתי את שפתיי, והתיישרתי כאילו כלום. כאשר עקפתי את הרכב, ראיתי כי הדלת בצד השני של הרכב פתוחה לרווחה, והנהג יושב נינוח בכסאו ועוקב אחריי במבטו. מבלי לומר מילה.
האיש שהלך מאחורי, היה אמור כבר לחלוף על פניי, אך הוא מתברר, חזר על עקביו, וכשהצלחתי לבסוף להתיישר, ראיתי כיצד הוא יורד שוב לחצות את הכביש.
עוברים ושבים, לא היו כאלה.
לפתע חלפו במוחי תיאורי אימה של קורבנות אחרים, שסיפרו לי שחוו תאונת דרכים בעת שחצו מעבר חצייה באור ירוק, ע"י רכב שהגיח משום מקום וגרר אותם מטרים ארוכים לאורך הכביש, וכתוצאה מכך הפכו נכים.
פתאום תפסתי שאני בדיוק במצב שיכולתי להיגרר לאורך הכביש, ואיש לא היה מושיע אותי. הבנתי שעלי לסמוך רק על עצמי, ולהתנתק במהירות האפשרית מהרכב.
כאבי תופת התפשטו מרגליי ופלחו את גופי, כאשר ניסיתי להתיישר, אך נשכתי את שפתיי, והתיישרתי כאילו כלום. כאשר עקפתי את הרכב, ראיתי כי הדלת בצד השני של הרכב פתוחה לרווחה, והנהג יושב נינוח בכסאו ועוקב אחריי במבטו. מבלי לומר מילה.
היה ברור לי, שהנהג השפל הזה מצפה שאפתח עליו בצרחות, כדי להקליט אותי, אך אני חייכתי אליו ואמרתי לו: "...באמת כל הכבוד לך, שאתה נהג זהיר, באמת תודה לך שהבחנת בי בעוד מועד ולא דרסת אותי...".
הנהג החוויר כסיד, ולא הוציא מילה מפיו, ובתגובה לדבריי הוא רק הנהן קלות בראשו.
בינתיים הבחור הצולע התקרב אלינו, תוך שהוא מפנה ראשו הצידה לכיוון הנגדי, ובהגיעו ממש לידינו, הוא הפנה ראשו לעבר הנהג שישב בתוך הרכב, כשפניו חתומות, ומיד המשיך בדרכו.
הנהג החוויר כסיד, ולא הוציא מילה מפיו, ובתגובה לדבריי הוא רק הנהן קלות בראשו.
בינתיים הבחור הצולע התקרב אלינו, תוך שהוא מפנה ראשו הצידה לכיוון הנגדי, ובהגיעו ממש לידינו, הוא הפנה ראשו לעבר הנהג שישב בתוך הרכב, כשפניו חתומות, ומיד המשיך בדרכו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה