הבלוגרית, לורי שם טוב, משקיעה עצמה בחשיפת פשעי הרווחה, מאז חוותה על בשרה את ידם הפושעת של עובדי הרווחה, והיא מנהלת מספר בלוגים בנושא.
אני מאמינה שכל הכוחות הקיימים בעולם בטלים ומבוטלים מול כוחו של בורא עולם.
להלן קישור לאחד הבלוקים שלה, המומלצים: "מינהל שירותים חברתיים בישראל".
התגובה של לורי המובאת להלן, פורסמה בהקשר לסיפור שנחשף ברדיו ללא הפסקה, בתכניתו של גבי גזית, אודות אב שלא ראה את בתו החיילת מאז הייתה בת 11.
ממליצה לקרוא את דבריה בתשומת לב רבה.
ממליצה לקרוא את דבריה בתשומת לב רבה.
לורי שם טוב
ניכור הורי והוא אחד מסוגי האלימות המנוולים ביותר , שכן ע"פ רוב, אין לו תקנה.
תופעת הניכור ההורי היא מציאות איומה בה הורה אחד מסית את ילדיו נגד ההורה השני וגורם לנתק מוחלט ביניהם, לרבות עם בני משפחתם המורחבת וכל מי שבמעגל ההיכרות עמם.
ההורה המסית יוצר אצל הילד תפיסת מציאות מעוותת ושקרית, בה נמחקים הזיכרונות הטובים עם ההורה השני ובמקומם נשתלים ביזוי, שנאה ופחד.
ההורה המסית גם דואג למנוע כל מעבר של אינפורמציה באשר לילד ולמצבו ומסית גם את הזולת, הבא במגע עם הילד, לבל יעבירו כל מידע שהוא ו/או יאפשרו פתח התקרבות אל הילד.
הילדים המוסתים לוקים ב מעין "תסמונת שטוקהולם" – שהיא תופעה פסיכולוגית, תוצאה של מצוקה נפשית קשה, בה קורה היפוך, הגורם לקורבן להזדהות עם התוקפן האלים ולפעול לטובת מטרותיו החולניות.
הילדים המוסתים, פועלים למעשה כמריונטות, נגד ההורה שנגדו הוסטו.
ברגע שמתרחש ההיפוך, הילד הוא סוכן רשע שבוי של ההורה המסית ונדמה לו, שה
תופעת הניכור ההורי היא מציאות איומה בה הורה אחד מסית את ילדיו נגד ההורה השני וגורם לנתק מוחלט ביניהם, לרבות עם בני משפחתם המורחבת וכל מי שבמעגל ההיכרות עמם.
ההורה המסית יוצר אצל הילד תפיסת מציאות מעוותת ושקרית, בה נמחקים הזיכרונות הטובים עם ההורה השני ובמקומם נשתלים ביזוי, שנאה ופחד.
ההורה המסית גם דואג למנוע כל מעבר של אינפורמציה באשר לילד ולמצבו ומסית גם את הזולת, הבא במגע עם הילד, לבל יעבירו כל מידע שהוא ו/או יאפשרו פתח התקרבות אל הילד.
הילדים המוסתים לוקים ב מעין "תסמונת שטוקהולם" – שהיא תופעה פסיכולוגית, תוצאה של מצוקה נפשית קשה, בה קורה היפוך, הגורם לקורבן להזדהות עם התוקפן האלים ולפעול לטובת מטרותיו החולניות.
הילדים המוסתים, פועלים למעשה כמריונטות, נגד ההורה שנגדו הוסטו.
ברגע שמתרחש ההיפוך, הילד הוא סוכן רשע שבוי של ההורה המסית ונדמה לו, שה
דברים באים מתוכו ומאיזו מציאות אמיתית כלשהי, שכמובן לא הייתה ולא נבראה, אלא שאין אף אחד בסביבתו שיסתור אותה, או יעורר בה ספק.
הילד מתנהג כחסר תודעה לחלוטין, קיצוני מאוד, חירש ועיוור לסיטואציה המפלצתית, אשר פוגעת בו ומעוותת את חייו.
ההורה המסית אינו רואה בילדו, יצור אנושי בעל זכויות וצרכים, הראוי לקבל ממנו הגנה ושמירה על רווחתו הפיזית והנפשית, אלא מכשיר נוח לניגוח ולפגיעה. הילד הוא רק כלי להשגת מטרות בעבור המסית ותו לא!
הרגשתי כמי שהוציאו לה את חוליות עמוד השדרה אחת אחרי השנייה. הרגשתי חסרת משען, עצביי היו חשופים וכל גירוי קל איים למוטט אותי.
דימיתי עצמי לגוש בשר מדמם, ללא צורה, ללא זהות ובעיקר בתחושה, שצרוב עלי אות קיין, שאני אדם לא ראוי ושאין לי באמת זכות קיום.
בהתחלה, עוד ניסיתי למחות ולטעון נגד הזוועה, מול הרשויות השונות, להסביר ולתאר את העוול הנורא הנגרם לי ולבני, אולם ללא הואיל.
נתקלתי בפנים אדישות, בפנים מאשימות ובפנים פטרוניות, שהרשו לעצמן להכאיב לי, לבזות אותי ולהתעמר בי אף יותר.
יש שמפנים את הראש לצד השני ופוטרים את העניין בכך, שהאמת וודאי נמצאת באמצע באיזשהו מקום ושבלי לשמוע את כל הצדדים אי אפשר לדעת ולא ניתן להביע עמדה.
האם כאשר יש פיגוע חבלני ונפצעים ילדים, גם אפשר להגיד שהאמת היא באמצע וצריך לשמוע את כל הצדדים לפני שמביעים עמדה?
האם בכלל יש משהו בעולם שמצדיק פציעה מכוונת של ילד? האם חבלה נפשית היא קלה ונסבלת? האם יכולה להיות לה לגיטימיות כלשהי?
האם מותר להורים לעשות ככל העולה על רוחם עם ילדיהם? והיכן עובר הגבול? איפה יצחק קדמן ואירגוני זכויות האדם למיניהם, כשמדובר בניכור הורי?
ויש לי תקווה, שיום אחד אשוב לראותו. שאחבק אותו בחום, שאסתכל לתוך עיניו היפות והן יהיו רכות ומפויסות, שאנשק את פניו, שאבשל בשבילו מטעמים שאוהב, שאקשיב לסיפוריו ושיהיה בי סוף סוף שקט, שאדע שאהבתי בליבו והיא עוטפת אותו ושומרת עליו, מנחה אותו בדרכו ומכוונת אותו לטוב.
הילד מתנהג כחסר תודעה לחלוטין, קיצוני מאוד, חירש ועיוור לסיטואציה המפלצתית, אשר פוגעת בו ומעוותת את חייו.
ההורה המסית אינו רואה בילדו, יצור אנושי בעל זכויות וצרכים, הראוי לקבל ממנו הגנה ושמירה על רווחתו הפיזית והנפשית, אלא מכשיר נוח לניגוח ולפגיעה. הילד הוא רק כלי להשגת מטרות בעבור המסית ותו לא!
הרגשתי כמי שהוציאו לה את חוליות עמוד השדרה אחת אחרי השנייה. הרגשתי חסרת משען, עצביי היו חשופים וכל גירוי קל איים למוטט אותי.
דימיתי עצמי לגוש בשר מדמם, ללא צורה, ללא זהות ובעיקר בתחושה, שצרוב עלי אות קיין, שאני אדם לא ראוי ושאין לי באמת זכות קיום.
בהתחלה, עוד ניסיתי למחות ולטעון נגד הזוועה, מול הרשויות השונות, להסביר ולתאר את העוול הנורא הנגרם לי ולבני, אולם ללא הואיל.
נתקלתי בפנים אדישות, בפנים מאשימות ובפנים פטרוניות, שהרשו לעצמן להכאיב לי, לבזות אותי ולהתעמר בי אף יותר.
יש שמפנים את הראש לצד השני ופוטרים את העניין בכך, שהאמת וודאי נמצאת באמצע באיזשהו מקום ושבלי לשמוע את כל הצדדים אי אפשר לדעת ולא ניתן להביע עמדה.
האם כאשר יש פיגוע חבלני ונפצעים ילדים, גם אפשר להגיד שהאמת היא באמצע וצריך לשמוע את כל הצדדים לפני שמביעים עמדה?
האם בכלל יש משהו בעולם שמצדיק פציעה מכוונת של ילד? האם חבלה נפשית היא קלה ונסבלת? האם יכולה להיות לה לגיטימיות כלשהי?
האם מותר להורים לעשות ככל העולה על רוחם עם ילדיהם? והיכן עובר הגבול? איפה יצחק קדמן ואירגוני זכויות האדם למיניהם, כשמדובר בניכור הורי?
ויש לי תקווה, שיום אחד אשוב לראותו. שאחבק אותו בחום, שאסתכל לתוך עיניו היפות והן יהיו רכות ומפויסות, שאנשק את פניו, שאבשל בשבילו מטעמים שאוהב, שאקשיב לסיפוריו ושיהיה בי סוף סוף שקט, שאדע שאהבתי בליבו והיא עוטפת אותו ושומרת עליו, מנחה אותו בדרכו ומכוונת אותו לטוב.
אני מאמינה שכל הכוחות הקיימים בעולם בטלים ומבוטלים מול כוחו של בורא עולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה