יום שבת, 2 בפברואר 2013

מכתב תודה למיכל מילשטיין בוקובסקי ולשירות למען הילד, שפורסם באתר העבודה לקידום העבודה הסוציאלית בישראל

מכתב זה אמור להיות מכתב תודה, שכתב בחור בגיל 31, לפקידת הסעד מיכל בוקובסקי ולשירות למען הילד, שניתקו אותו ממשפחתו הביולוגית וסידרו לו ולאחותו התאומה, משפחה מאמצת כשהיו בני 4.
"...מכתב תודה לגב' מיכל בוקובסקי ולשירות למען הילד על כך שהעניקו לי חיים חדשים בגיל  4..
מכתב זה אני כותב 27 שנים לאחר תהליך האימוץ, מכיוון שרק לפני כמה חודשים פתחתי את התיק, והמידע שנחשף בפני הותיר בי רגשות הוקרה עמוקים, שאיני יכול להתעלם מהם. 
מאז ומתמיד, הרגשתי שנולדתי בגיל ארבע - ביום האימוץ שלי.... אני ואחותי התאומה אומצנו לזוג הורים, שכל חיי לא הותירו לי ספק במהות השייכות והזהות שלי כילד וכמבוגר. הורי, אנשי חינוך במקצועם, גידלו אותי באהבה אין סופית, באורח חיים ערכי ומוסרי, הם נתנו לי את המשאבים לדעת ללמוד, לחקור ולשאול שאלות, בבית דואג ואכפתי, לכן עד גיל  31  עניין האימוץ לא שיחק אצלי תפקיד.
לא שהתכחשתי לעניין, צבע העור של הורי, השונה משלי, לא הותיר מקום לספק, לכן, נושא האימוץ עלה כל פעם כשנפגשנו עם מכרים חדשים. שם התואר "מאומץ" שימש אותי לא אחת כדי להאדיר את הייחודיות שלי, אך ברמה זהה ליחודיות שנקודות חן או תכונות מבדילות אחרות הקנו לילדים אחרים. מכיוון ששאלת הזהות, הגדרת השייכות ובחינת מקומי בעולם לא הייתה רלוונטית לגבי, קיבלתי את חיי כמובן מאליו, באופן כמעט זהה לאופן שבו ילד אשר יוצא מרחם אימו תופס את הוריו ואת עולמו.
לא שלא חוויתי קשיים או שאיני נושא דברים מהעבר. העובדה שמגיל צעיר נוכחתי לגלות שהאישיות שלי שונה לחלוטין מזו של הורי ברבדים מסוימים, גרמה במשך חיי לקונפליקטים, אשר לא תמיד היו פשוטים.
בנוסף, הפערים ההתפתחותיים והצלקות האישיותיות, שנותרו בי משנותיי הראשונות, אילצו אותי לפתח מנגנוני הגנה, כדי שאוכל לתפקד על פי רף תפקודי זהה לבני גילי. אך מעודי לא הרגשתי שהקשיים שלי שונים מקשיים של ילדים אחרים, הם רק היכו בי במקומות שונים.
בגיל  31, בהיותי נשוי באושר לאשתי…, אם לשתי בנותי המדהימות, עובד…. אחרי שני תארים אקדמיים, מצאתי את עצמי במערבולת אמוציונאלית שהחזירה אותי  27  שנים אחורה. חמותי שאלה את אימי שאלה שמעודי לא חשבתי לשאול, כנראה בשל חוסר עניין, "האם יש עוד אח ביולוגי בסיפור?". אימי השיבה תשובה חיובית (תשובה המבוססת על מידע של כתבה שהאם הביולוגית פרסמה לפני שנים בעיתון נשים). כשנודע לי תוכן השיחה לא יכולתי להישאר אדיש, ומיד טלפנתי לאחותי התאומה והודעתי לה – פותחים את התיק.
בשירות למען הילד ליוותה אותנו אירמה כהן בפתיחת התיק במסירות רבה, באכפתיות והמון קשב ורצון לייעץ, וטפטפה לנו לאט לאט את המידע שהתבהר לנו כעגום, כואב וקודר.
נולדתי יחד עם אחותי התאומה לזוג הורים ביולוגיים משכבה סיוציו אקונומית נמוכה עם בשלות הורית נמוכה ביותר.
זמן קצר לאחר לידתנו, החלה מסכת של העברות מרשות ההורים הביולוגיים למעון "ויצו" וחוזר חלילה.
אני מניח שהמעברים נבעו מתוך רצון לאפשר להורים הביולוגיים לגדל אותנו לצד חוסר יכולתם לעשות זאת.
את הסיבה לניתוק הסופי גיליתי במפגש עם המשפחה הביולוגית, בנוכחות העובדת הסוציאלית מיכל, שטיפלה בתיק.
במהלך הפגישה חזרה שוב ושוב הטענה "אחרי מה שקרה לא היה ניתן להחזיר את הגלגל אחורה". המשפט חזר בגרסאות שונות מפי העובדות הסוציאליות ובני הצד הביולוגי שנכחו בפגישה, מה שיצר אצלי דחף חזק של סקרנות לגבי התרחיש שקרה.
וכך נחשפה לי אחת מצלקות החיים הקשות ביותר שחווינו אחותי ואני... האם ביולוגית כלאה אותנו לפרק זמן של כיממה באכסניה כלשהי, והותירה אותנו חבולים פיזית ונפשית עד היסוד.
הדודה הביולוגית שגילתה תושייה, אחריות ובגרות דיווחה על כך לשירותי הרווחה. כאן נכנסה לתמונה העובדת הסוציאלית מיכל בוכובסקי, שלקחה אותנו, וצילמה את הצלקות והעבירה אותנו למשרדי הרווחה, שיכנה אותנו במחסה אצל אישה מבוגרת, עד שסיימה לסדר לנו בית ילדים
כבר למחרת הגיעו הדודה וההורים הביולוגיים ודרשו להחזיר אותנו לחיקם, אבל מיכל, בתושייה ובקריאה נכונה את מפת ההתרחשות, התנגדה לכך בכל תוקף.
למרות האיומים על חייה, הבינה מיכל, שהפעולה הנכונה עבורנו, הילדים, היא יציאה באופן סופי מהבית. מיכל בעצם עמדה חוצץ בינינו לבין העולם שממנו באנו. 
לאחר ששמעתי את הצד של המשפחה הביולוגית ורגשות הזעם, הכעס והתסכול (הם חשו כל החיים שהילדים נלקחו מהם) אני חייב לציין שצריך הרבה אומץ כדי לקחת החלטה שתפעל לטובת הילד, לנתק ילדים מהעולם שבו הם חיים, מתוך אמונה שיש למצוא עבורם עתיד טוב יותר.
בגיל 31 התברר לי שאני חב תודה אין סופית לשירות למען הילד ולגב' מיכל בוכובסקי, שקיבלו את ההחלטה לגבי גורלנו, והעניקו לנו חיים, שבדיעבד, כלל לא מובנים מאליהםבגיל 4 נולדתי מחדש ואין ספק שאתם הייתם המיילדים שלי. תודה...".

ולהלן תגובתי: 


ואוסיף: 
אתה כותב שהוריך המאמצים נתנו לך את המשאבים לדעת, ללמוד, לחקור, ולשאול שאלות... ובכן, תשתמש בכל אלה כדי לראות את העובדות, ולא להאמין לשקרים שמאכילים אותך.



אני מאמינה שכל הכוחות הקיימים בעולם בטלים ומבוטלים מול כוחו של בורא עולם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה